בתחילה לא סבלתי את לברון ג'יימס. אח"כ הבחילה שהוא היה גורם לי התחלפה באי-איכפתיות. לאט-לאט התחלתי להבין איזה שחקן גדול שהוא, אבל אף פעם לא אהבתי אותו, אפילו כשלקח אליפויות עבור מיאמי היט, שמשנת 2000 הפכה להיות 'הקבוצה שלי'. תמיד ניסיתי למצוא סיבות מדוע שחקנים אחרים טובים ממנו. אבל לאט-לאט, עונה אחרי עונה, משחק אחרי משחק, הדיעה שלי עליו משתנה לכיוון החיובי. אף פעם לא אוכל 'לאהוב' אותו כפי שאהבתי פעם את לארי בירד, ואז את מייקל ג'ורדן, אבל ככל שאני רואה אותו יותר, אני מתחיל להאמין שהוא השחקן השני בטיבו אי-פעם אחרי מייקל ג'ורדן. ואם יצליח לקחת אליפות אחת נוספת – העונה – לא תהיה לי ברירה אלא להשוותו למייקל. ואם ייקח שתי אליפויות, אכריז עליו כשחקן הגדול מכולם. לא ש'הכרזה' ממני מרעידה עולם ומלואו, אבל לפחות באתר הזה כמה וכמה אלפי עכברי כדורסל יידעו את דעתי עליו. אני מודה שמאז שהוא עזב את מיאמי אני מחפש כמה שיותר דברים שליליים עליו – מלבד כשהוא מייצג את המזרח נגד המערב, הווה אומר גולדן סטייט ווריורס – אבל האמת חייבת להיאמר: אני מתקשה יותר ויותר למצוא בו שלילה. האמת? במקום למצוא בו שלילה אני מגלה בו יותר ויותר דברים חיוביים ואלא אם כן רוצה אני לשקר לעצמי (ולשקר לכם הגולשים), אני חייב להודות שזה המצב. במקום שיירד ברמתו אחרי 14 שנות NBA ו-1061 משחקים עונתיים ועוד 203 משחקי פלייאוף של 39.8 דקות למשחק בעונה הרגילה, ו-41.3 דק' במשחקי פלייאוף בפיזיות האינטנסיבית ביותר, ובגיל 32, הוא נראה טרי כקלמנטינה ירקרקה המתחילה להצהיב על עץ צעיר בן ארבע בפרדס של אדון שטיינר בכפר ויתקין. במקום להאט; במקום ששריריו יתחילו לדרוש את התשלום; ובמקום שהמוטיבציה שלו תגיע למין פלטאו של 'מה עוד?' ו-'עד מתי?', הוא נראה צעיר מתמיד, חזק מתמיד, מהיר מתמיד, ורעב מתמיד, ומי שראה את שני המשחקים האחרונים נגד אינדיאנה חייב להסכים שהפנומן הזה הוא אחד ויחיד במינו. אפילו מייקל – אחרי שנת הבייסבול שלו – לא חזר אותו מייקל אלא שינה את משחקו בצורה ניכרת. אצל לברון לא רואים כל האטה, כל חולשה, כל דלדול, או רפיון. והיום הגיע דבר חדש: שבועון TIME MAGAZINE בחר בו כאחד מ-100 האנשים 'המשפיעים' (INFLUENTIAL) ביותר בעולם (אשך, UNFORTUNATELY כל מה שאתה יכול לעשות בנידון זה לכתוב תגובה למטה שאיזה 700 או 800 איש יקראו. את 'טיים' קוראים 35 מיליון!). אני לא זוכר אם אפילו מייקל ג'ורדן זכה לכבוד הזה. הוא מופיע מיד אחרי ג'ף בוזס שעשה מ- 'אמאזון' את ה-RETAILER הגדול בעולם (וגרם בעצמו לשינוי בכל תרבות ושיטת הקניות בעולם כולו, והבונה היום רקיטה שתביא את האדם הראשון לכוכב הלכת מארס) וג'יימס אליסון, חלוץ ה-IMMUNOTHERAPY הקרוב מכולם 'ללמד' את מערכות ההגנה של הגוף שסרטן הוא לא "חלק מהגוף" אלא אוייב שחייבים להתקיף, וזה הוא – יותר מכל רופא או חוקר אחר בעולם – ששינה לתמיד את מחשבתנו בקשר ל'מה זה סרטן'. אשך, אחרי השניים האלה בעמודים 95 ו-96, מופיע לברון בעמוד 97 (טיים מגזין מאי 1-8).
לברון לא ניבחר רק בגלל הכדורסל שלו. הוא ניבחר בגלל ההשפעה שלו על כל צפון-מערב אוהיו, על העיר קליבלנד, על תרומות הקרנות שלו להתפתחות של דורות של ילדי גטו, על השפעתו הגדולה בגישור בין לבנים ושחורים, ועל נאמנותו למקור ילדותו וחבריו מבית הספר העממי. בחירתו הוסברה גם בגלל היושר וה-DECENCY באופיו ויכולתו למזג ולצרף את ההגינות והכנות (והלויאליות שאצלו היא עקרון חיים) עם ה-TENACITY (נחישות) וה-PASSION (תשוקה ולהט) שבמשחקו.
מה לא כתבו אחרי המשחק? מה לא שאלו? איזה תיאוריות לא פיתחו?
כותב המאמר מציע תשובה הרבה יותר פשוטה. הוא שואל:
But what if there was a simpler explanation? What if James was just … exhausted?
בתחילת העונה טיירון לו אמר שהוא מתכונן לשלוט ולהגביל את דקותיו של לברון. אבל מה שקרה הוא שהקבוצה פישלה בגדול ולו החל להשתמש בלברון יותר ויותר כדי לשמור על מקום ראשון במזרח. התוצאה היתה שלילית בשני מישורים: הסלטיקס עברו את הקאבס למקום ראשון במזרח אפילו שלברון שיחק פול-טיים, ולברון סיים את העונה עם יותר דקות למשחק מכל שחקן ליגה אחר!.
ממש לפני שהפלייאוף החל הקאבס הפסידה 15 מ-26 משחקיה האחרונים. זה מציב אותה בשליש התחתון של הליגה, או עם רגל אחת בבור הצואה. היה ברור שהקבוצה חייבת את לברון שיצעד על מים ויציל אותה בפלייאוף, כי הצורה בה סיימה קליבלנד את העונה, יכולת לקרוא לה סקרמנטו קינג ולא לטעות בהרבה. לפי 26 משחקיה האחרונים – זה כמעט שליש ממשחקי הליגה – לקאבס היו 3.7% סכוי לנצח את האליפות השנה!
אז נשאלה השאלה 'האם לברון שרוף מדי'?
(לברון שיחק 8,500 דקות פלייאוף – שווה-דקות לשלוש עונות רגילות. בתמונה הוא נראה תשוש לחלוטין)
ד"ר מייקל ג'וינר מ'מאיו קליניק' שברוצ'סטר, מינסוטה (שהוא אחד מבתי החולים המפורסמים והטובים ביותר בארה"ב, ואחד ממוסדות המחקר המובילים בעולם ברפואה) נשאל עד כמה לברון 'שורף' את גופו ע"י 90 משחקים לעונה, 40 דקות למשחק, בתפקיד ראשי במיוחד.
תשובתו? "קשה להגדיר כי ישנם יותר מי משתנים: טיסות, שינה, פציעות קלות, מספר משחקים צמודים בתוצאה, משחקים בק-טו-בק, לחץ מנטלי". תודה דוקטור מייקל ג'וינר. K-700 היה עונה לא פחות טוב ממך.
אז הוא מוסיף: "THE RULE OF THUMB הוא לא יותר מחמישה מאמצים מקסימליים בתקופה של שבועיים".
כמובן שעתה חייבים להגדיר מהו "מאמץ מקסימלי", והאם הכוונה למאמץ מקסימלי אירובי או אנארובי. אני הייתי נותן תשובה הרבה יותר טובה ממנו, ועוד מעט אציע אותה. אגב "בגדול", ובלי הגדרות מוגזמות ובהסתמכות על הגיון וקצת ידע ביומכני ופיזיולוגי, אני בטוח שלברון מתאמץ "מאמץ מקסימלי" יותר מחמש פעמים בשבועיים. "חמש פעמים בשבועיים" היה דורש עונה ארוכה של 33 שבועות, שהיום היא התקופה של העונה הרגילה פלוס הפלייאוף.
מה הבעייה של כל הדיון על "עייפות"? הבעייה, שוב, היא ההגדרה. מה זאת "עייפות"?
ישנן כמה סוגי "עייפות". ישנה "עייפות" שהיא "TIREDNESS" וישנה "עייפות" שהיא " FATIGUE".
TIREDNESS היא יותר עייפות גופנית. להיות הרוג. להיות סחוט ממאמץ. FATIGUE היא תשישות. חוסר אונים. כשאדם נלאה, רפה, כושל, מדוכדך, ויגע.
בגדול – ישנה עייפות גופנית – TIREDNESS – שהיא תוצאה של מאמץ אירובי מקסימלי או אנארובי מקסימלי. מעייפות מסוג זה יוצאים ע"י מנוחה, רגיעה, מוטיבציה, מצב-רוח טוב. FATIGUE היא עייפות מנטלית, לא רק גופנית. תורמים לה מצב רוח רע, מתח ארוך לזמן רב, אכזבות, שעמום, ו-NEGATIVE THINKING.
הפעם היחידה שאני ראיתי את לברון עייף ממש (FATIGUED) – גם גופנית וגם נפשית -היתה תקופת ההפסד בפלייאוף לדאלאס ב-2011. נידמה היה לי שהוא בקושי מזיז את גופו. היתה זו העונה הראשונה במיאמי אחרי שהבטיח "לא 1, לא 2, אלא..5,…6." המתח והלחץ עליו היו בלתי יאומנים. הוא הגיע לנקודת שבירה, ואז הוא נישבר.
בעונה שאחריה מספר דקותיו הורד מ-38.8 ב-2011 ל-35.6 ב-2012, ואליפות. הרבה אנשים הסבירו את ההבדל במספר הדקות המועט. אבל זאת שטות מחלטת. עוד שתיים-שלוש דקות בכדורסל, משחק בו אתה עומד, נע, פורץ, שוב עומד. ואז שריקה לטיים. המאמץ האנארובי הוא בן 2,3,4 שניות, לא יותר. זה לא היה ההבדל. ההבדל היה שהעונה הראשונה 'עברה בשלום' כי אחרי הכל מיאמי הגיעה לגמר, ואז בא השבר.
בעונה שאחריה הלחץ היה שונה לחלוטין. זאת כבר לא היתה 'הפעם הראשונה', ולברון למד לחיות עם מיאמי ושחקניה, והכל הפך להיות ליותר נורמלי. העייפות הפיזית (TIREDNESS) לא היתה פחותה. מה שנעלמה היתה העייפות המנטלית (תמיד מעורבת עם פיזית) – ה-FATIGUE. בעונה שאחריה – עם אליפות אחת בכיס, הלחץ אפילו קטן.
בעונה שעברה (2015-16) הוא שוב שיחק רק 35.6 דק' למשחק, והיתה אליפות. הרבה טענו שזה בגלל מספר הדקות המועט יותר.
אני טוען שזה כלל לא נכון. גם בעונת 2014-2015 הוא שיחק רק 36.1 דקות למשחק.
אבל הלחץ הנפשי עליו בעונה הראשונה בקאבס היה דומה ללחץ הנפשי במיאמי בעונה הראשונה. לחץ נפשי שגרם ל-FATIGUE.
העונה (2016-17) הוא משחק 37.8 דקות לעונה וב-26 המשחקים האחרונים הוא שיחק קרוב ל-40 דקות ממוצע.
לפי הארי אבוט הפלייאוף של העונה "לא נראה טוב" כי לברון שיחק יותר מדי דקות, ואת תוצאת העייפות נראה בפלייאוף".
הארי אבוט טועה לחלוטין.
מי שראה את לברון בשני המשחקים האחרונים נגד אינדיאנה ראה שחקן שבמשחק השלישי והרביעי היה
| L. JamesSF | 45 | 14-27 | 6-12 | 7-14 | 1 | 12 | 13 | 12 | 1 | 2 | 3 | 4 | +13 | 41 |
| . JamesSF | 45 | 13-25 | 1-3 | 6-9 | 0 | 10 | 10 | 4 | 4 | 2 | 4 | 1 | +4 | 33 |
*ממוצע דקות? 45 דקות
*ממוצע קליעות? 37 נק'
*דיוק: 52%
*ריבאונדים: 11
*אסיסטים:7
*מה יש לו עכשיו? 6 ימי חופש!
לברון בשיאו. גם פיזית וגם נפשית. הוא יגיע למשחק הראשון טרי כקלמנטינה ירוקה-זהובה. אתם תראו את לברון בשיאו מעתה ועד אליפות המזרח.ואם תחזרו לראשית המאמר עם האותיות השמנות תבינו – שכמו מייקל ג'ורדן – הוא יחיד בדורו. הוא יהיה מוכן.
כשכתבתי שללברון ניגמר הסוס לפני איזה 10 ימים זה היה כמעט בתום 26 המשחקים מהם הקאבס הפסידה 58% מהם. לברון נראה לחוץ כפי שמזמן לא ראיתי אותו. הוא היה בשיא ה-FATIGUE אמוציונלית וגופנית. זה היה יכול להישאר איתו ללא ה-0-4 נגד אינדיאנה. בנוסף לקאבס רק הווריורס תהיה הערב 0-4. הארבעה נצחונות על אינדיאנה מחקו כל FATIGUE כי קליבלנד נראתה מצויין; כמו לפני שנה בזמן הזה. כל העייפות נימחקה – גם הגופנית וגם המנטלית. לברון מרגיש היום כאילו העונה התחילה אתמול.
כך זה ימשיך.
ואז יגיע הגמר נגד הווריורס.
ה-TIREDNESS ייעלם ביומיים של מנוחה, מסאז'ים, ורגיעה. זה יהיה נכון לשתי הקבוצות.
מי תנצח? זאת שתהיה יותר טובה ופחות פצועה, וזאת שהמזל קצת ישחק עבורה.. פציעה אחת יכולה להרוס את כל התיאוריה שבפוסט הזה. אבל אם כולם מגיעים בריאים, לא יהיה כל FATIGUE. המעמד של הגמר יעלים אותו לחלוטין. ו-TIREDNESS היא עייפות זמנית שאתלטים עליונים כלברון ג'יימס או קליי ת'ומפסון מתגברים עליה תוך יום-יומיים.
מסכים עם כל מילה.
תודה
אחלה טור דוק
יופי של כתבה, האמת שאין מה לעשות הבחור הזה הוא באמת תופעה !
תודה, דוק.
השילוב של יכולת עילאית (אין אף שחקן בתולדות ה-NBA שהגיע לממוצע קריירה 7-7-27) + אישיות, גם מחוץ למגרש (הרבה לטוב, לא מעט לרע) – מולידים את שחקן הדור.
דומיננטיות של עשור, והאיש שמרכז את מירב העניין. לבדו.
והוא אחד. זה לא לייקרס-נגד-סלטיקס, זה לא מסי או רונאלדו, כשנאלצים להתווכח בנושא לברון, את מי מביאים? במנהרת הזמן, את מייקל ג'ורדן.
לברון הוא החור השחור שבולע הכל לתוכו, הכל נמדד ב"הליגה מול לברון", "גולדן סטייט במאבקה נגד לברון", וכו'.
הוא מי שעשה את ה-NBA מה שהוא, בערך מהיום שהוא הגיע מהתיכון. הוא גם צבר שונאים מאותו יום בערך.
ולליגה אין בנמצא מישהו במקומו, לתקופה שאחריו. שילוב של יכולת מעל הליגה, ואישיות מעל הליגה. לא רואה באופק אף אחד כזה.
אמרו אותו דבר גם אחרי הפרישה של MJ
בירד היחיד עם 24-10-6 שזה לא פחות מרשים. ללא הפציעות הלא מעטות היה מגיע אף לפחות ל: 25-10-6 ואולי ל: 25-11-6.
מסכים מאוד עם מה שכתבת, ואוסיף על זה שהלחץ הפסיכולוגי שלברון מתמודד איתו הוא אחר לחלוטין מזה שהיה בתקופתו של ג'ורדן. להיות מסוגל להתמודד עם רמות הלחץ עבור בחור ששודר לייב מחוף לחוף עוד בתיכון זה לא דבר מובן מאליו.
תתודה על הניתוח.
אין ספק שלברון יחיד ומיוחד, בדרכו שלו.
מה שיפה בעייני זה שאולי בפעם היחידה בהיסטוריה של התקשורת הכתירו אותו בגיל מאד צעיר והוא אשכרה מילא את הציפיות. לגמרי….
נדיר 🙂
מנחם, מאוד מסקר לשמוע את כל "אבירי" ו"חכמי" הלל"ל
לברון אפס, גם אתה.
התגובה שלך מוכיחה שאתה האפס!!!
מי שהוא אפס לא היה יכול להגיע לתארים שהגיע עליהם ולא היההיכול להיות מי שהוביל את כל שחקני הגמר האחרון בכל חמשת הנתונים העיקריים (נק' וכ"ח ואס' וחט' וחס').
לא היה ולא יהיה הגדול מכולם . חלק מהאליפויות השיג בעזרת אחרים (ריי אלן ) או טריקים ( פרובוקצית גרין ) .
ואני עוד לא מדבר על הסטרואידים . על זה יש שמועות כבר זמן רב – מספיק לראות את הגוף הלא טבעי שלו בגיל 32 כדי להבין . אבל לא מתאים להנהלת הליגה לחשוף את זה באמת .
שחקן גדול – אבל הגדול מכולם הוא לא יהיה.
על החתום – חבר נאמן בללל
ג'ורדן סתם שחקן גדןל.
חלק מהאליפויות השיג בעזרת אחרים (פקסון, קר) חלק הושגו באמצעות עבירת תוקף שלא נשרקה (ראסל).
לברון כרגע שני לג'ורדן (תכלס כבר הרבה זמן, עכשיו מתחילים להכיר בזה)
ללל = ארגון שנאת השווא ללברון.
אני באמת מצטער שאני לא אוהב את לברון וחושב שהוא התגלמות כל הטוב שבעולם.
צודק בהחלט שנאת שווא או יותר נכון איך בכלל אני מעיז שלא לאהוב את הגדול באדם???
באמת עודד זאת תגובה לא מתאימה.אני לא רואה אף אחד שבא אלייך בטענות שאתה לא אוהב את קרי,אז מה רק את לברון אסור לאהוב?
יניב, קודם כל והכי חשוב, אני מצטער אם נפגעת. זאת בטח לא היית הכוונה. זה היה מכוון ל hate-אשברי (לפני שהוא קופץ, אני מכיר את השכונה). ולצערי הוא מוציא את הרע ממני.
לא התכוונתי שאין מה לשנוא, אלא כמו שדיסקסנו מספיק בעבר, תמיד היה קשה לי עם שנאה בספורט (שלא לדבר על תיעוב כמו שhate ציין).
אין לי שום כוונה לגרום לך לאהוב את לברון (או כל אחד אחר).
הכל בסדר,סתם קפץ לי הפיוז 🙂
היית מפנק את לברון בסמטה חשוכה?
לא היה תוקף.
*לא* היה תוקף.
גם כשאהיה בבית אבות והנין שלי יגיד לי: "אבל רבא-סבא, ג'ורדן דחף קלות את ראסל וזו עבירת תוקף!", אני אזיז את הכבל האלחוטי של הקטטר, אתנתק לרגע ממכשיר ה-VR שם אני משתעשע משל הייתי בן 25, ובשארית כוחותיי אנבח עליו:
"לא היה תוקף".
עזוב נו… לא רלוונטי.
זה סל אל-מותי, האחד שאני לא אשכח לעולם. גדלתי על הסל הזה.
זה רק נועד להראות כמה הטענה של hate מגוחכת..
באמתמה זה חשוב. לאה
היתה זריקה וזהו.
היה סל סופר חשוב בו אקים נתלה עם הכתף של אנתנוני מייסון עם יד אחת ועם השניה הטביע. סל אלמותי בספק פאול. למי אכפת. .
צ" ל לא היתה שריקה
חחח גדול
פיפן לפני פקסון וקר.
אני לא מאוהבי לברון, אבל גוף לא טבעי היה לו גם בגיל 15, ואם הוא באמת משתמש בסטרואידים, אז כנראה שעוד הרבה מאוד שחקנים ב NBA עושים את זה. אישית, לא נראה לי. אבל, לאנס ארמסטרונג…
לברון שחקן מדהים והיכולת שלו להשתלט על משחק מעוררת הערצה.
בעיניי ולדעתי, הלא פופולרית, אליפות מול ג"ס של השנה היא הישג שיגשר על הפער המספרי שלו מול ג'ורדן במספר האליפויות. מספר יבש לא תמיד מספר על גדולה, ולקחת שתי אליפויות מקבוצה כזו זה הישג פשוט עצום.
בדבר אחד הוא הגדול בלי בכלל ויכוח – יחסי ציבור!
כל מה שמעבר – תעזוב בוא נסכם את זה כשהבחור יפרוש, בשורה התחתונה מה שיזכרו עוד עשור זה את מספר האליפויות שהוא לקח, ולא ממוצעים אלה או אחרים, מעריצי ספורט ידועים בזכרון הסופר קצר שלהם אלא אם כן מדובר בעילוי ששינה את המשחק לנצח (להלן מג'יק, בירד וג'ורדן), הדבר היחיד שלברון שינה זה את קונספט קבוצות העל או איך ניקח אליפות בכל מחיר.
בפעם המיליון ללברון שיחק המזל (או שלא, תלוי את מי שואלים) להיות כל הקריירה בקונפרנס ממש עלוב, כמו שנניח לא שיחק המזל לכל מי שהיה במזרח בימי ג'ורדן, כך שהמספרים לא מספרים את כל הסיפור…
הויכוח (שתמיד כיף לעשות אותו) הוא דיי סובייקטיבי אבל שיהיה, אצלי הוא כרגע אפילו לא בחמישיה הראשונה, ובהנחה שהוא לא יקח אף אליפות עד סוף הקריירה, הוא כנראה ישאר שם.
הבנאדם לא חי בארץ כבר חמישים שנה, העברית שלו כבר לא טבעית ובכל זאת יוצא לו בלי בעייה משפטים כגון "הוא נראה טרי כקלמנטינה ירקרקה המתחילה להצהיב על עץ צעיר בן ארבע בפרדס של אדון שטיינר בכפר ויתקין". אנשים שחיים פה ולומדים ספרות לא כותבים ככה!
(לגבי לברון – שיקפוץ לי הרברבן)
על יכולות הכתיבה של הדוק יש הסכמה גורפת….
100+
קפטן, מה לא 'טבעי' בעברית שלי? חסרות לי אולי כמה קללות חדשות כי אני עדיין מקלל 'שמוק'
לא יודע איפה הוא ביחס לגדולי העבר כולל ג'ורדן שלא זכיתי לראות, אבל לברון הוא השחקן הגדול ביותר בדור הנוכחי ללא ספק. עד הפלייאוף מול הסלטיקס ב2012 חשבתי שהוא לוזר שלא יודע להתעלות כשצריך, מאז הוא מוכיח אחרת. אבל לא יעזור לו כלום, גס ירסקו אותו השנה במידה ויעלה לגמר.
בתור הייטר מושבע מאז ומתמיד ובמיוחד במעבר למיאמי אני חייב לומר שמשהו השתנה אצלי לגביו בגמר של העונה שעברה .
ואז קראתי שהוא אחד התומכים והתורמים הגדולים לילדי גטו .
שהוא לא פוחד לומר דעתו הפוליטית ולהיות מעורב חברתית (משהוא שאי אפשר לומר על מייקל) .
כאשר קראתי שהוא הכניס לעסקיו את חברי הילדות שלו גם כאשר הרימו גבה בעניין כל מיני "מלומדים" על המעשה ,הוא הוכיח שעסקיו משגשגים תחת אותם חברי ילדותו.
אני עדיין הייטר אך יודע שמעבר לכדורסל הוא כבר עבר את מייקל
אני עדיין הייטר אבל מעדיף אותו כמנצח מאשר חבורת העליזים מאוקלנד
אל תוותר על ההייטריות, שלא ייקחו לך את הדרכון.
את מייקל הוא לא עבר בשום דבר. כל הסטטיסטיקות של מייקל עליונות, ובמיוחד 6 אליפויות נגד 3. אבל הוא מתקרב ומתקרב.
תודה מנחם. לפני התוכן, הכתיבה מופלאה.
לגבי התוכן – לברון אכן בירידה. אני חייב להכות על חטא ולהודות שחשבתי שהיא תהיה תלולה יותר, אבל ירידה קיימת. נכון, במשחק או אפילו סדרה אד הוק זה יכול פחות לבוא לידי ביטוי, אבל העונות האחרונות בקליבלנד פחות טובות מאלה במיאמי.
כמו כן, בניגוד לעבר, לברון צריך לבחור במה להתמקד. זה כבר לא השחקן שיכול לשחק 42 דק' בהן הוא גם מנהל את המשחק, גם המוציא לפועל, גם מחסל את כוכב היריבה הגנתית וגם מצליח לבוא לעזרה. וזה הגיוני שבחור בן 32 בעונתו ה-14 לא יוכל לעשות זאת.
מתי היריבה במדרון תהפוך להתדרדרות בתהום? אני חשבתי שהעונה, אבל טעיתי. כנראה שנגלה באחת העונות הקרובות.
ועוד נקודה שאני רוצה לגעת בה – אנשים שאומרים שלברון הוא רק מכלול פיזי. לדעתי זה קשקוש. נתחיל מזה שאי אפשר לדעת איזה שחקן היה מתפתח להיות עם נתונים פיזיים אחרים. הרי אם קיבל כזו מתת אל (למרות שזה לא הכי מדויק – לפי עדויות הבחור חולדת חדר כושר, אבל אין ספק שהבסיס גנטי) זו כן חכמה גדולה לדעת להשיא זאת. היו שחקנים עם נתונים פיזיים לא נחותים ממנו שלא ידעו לנצל כמו את הגנטיקה שהזדמנה להם (הן מבחינת הכשרה פיזית והן מבחינת סגנון המשחק). אבל… לברון הוא הרבה מעבר לזה. איך אפשר להגיד שהוא רק מפלצת פיזית כשהוא אחד המוסרים הגדולים בכל הזמנים. האם ישנו מתאם בין מסה/כוח ליכולת מסירה? אני לא מכיר כזו, אז לא ניתן לתרץ זאת רק בזה. בסקר ה-GM האחרון הוא דורג ראשון בחכמת משחק ובמנהיגות. איך זה קשר לנתונים פיזיים? למקטרגים הפתרונים.
לגבי מיקומו ההיסטורי – למרות האליפות האחרונה והמאד מרשימה, לפי המבחנים שלי, כפי שהבאתי אותם בעבר, הוא עדיין במקומות 4-8, ביחד עם מג'יק, טימי, ווילט ולארי, ועדיין מתחת למייקל, ראסל וכרים.
עוד אליפות? (שאני ממש לא בטוח שתגיע) הוא כבר יעלה למקומות 2-4. (שוב, לפי המבחנים שכבר הבאתי בעבר ולא לפי הגדרות ערטילאיות).
אבל הטענה המצחיקה מכולן הוא שחלק מהאליפויות הושגו בעזרת אחרים. אני רואה NBA כבר למעלה מ-25 שנים. לא זכור לי שחקן שזכה באליפות לבדו בלי עזרת אחרים.
אפשר הסבר או קישור למבחנים וההגדרות המדויקות?
https://matangilor.wordpress.com/2016/02/13/%D7%94%D7%A2%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%99-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%9A/
אתה חותם על הדירוג הזה גם אחרי הגמר האחרון של לברון?
על הקומות כן. בדירוג הפנימי מעלה אותו למקום החמישי.
הקדשתי לזה מאמר שלם בעבר. הסטטיסטיקה היחידה בה קובי עלה עליו היה באחוזים מהקו, ולברון הוא מתחתיו בהכל. וכמובן ששניהם במספר אליפויות. מייקל היה, בפרוש, יותר אתלטי משניהם בניתור, במהירות, רחיפה, והעיקר – הגנה.
אין עליך מגדלור
מתן, מדוייק מאד
״אבל הטענה המצחיקה מכולן הוא שחלק מהאליפויות הושגו בעזרת אחרים. אני רואה NBA כבר למעלה מ-25 שנים. לא זכור לי שחקן שזכה באליפות לבדו בלי עזרת אחרים.״ מה אתה מקשקש מה?
מרגיש כמוך מנחם. מעולם לא שנאתי אותו אבל בהשוואה לבירד ומג'יק ומייקל הוא היה מפסיד אצלי. אבל לא עוד. הוא כבר עובר אותם לדעתי. בגלל שהוא היחיד מהם שסומן בגיל 16 שישתלט על הכדורסל והתמודד בהצלחה פנטסטית עם הציפיות המטורפות בצורה מעוררת השראה וגם היחיד מבינהם שבנוסף על היותו שחקן על הוא גם עושה ומצליח לבנות את הקבוצות שלו שאיתן הוא לוקח אליפויות. אף אחד לא עשה זאת לפניו.
אני גדלתי על בירד, ואני מת עליו, אבל לברון פשוט יותר:
חזק יותר, ריבאונדר טוב יותר, אבל בעיקר משחק הרבה יותר.
כמה עונות טובות היו לבירד?
אם יש משהו שבירד בטוח טוב יותר זה בגזרת הכ"ח.
לבירד היום לפחות 10 עונות שאפשר לכנות אותן טובות. לדעתי בכל אופן.
תלוי מה זה "עונה טובה".
נניח, עונה של 5-5-25, ורק 26 שחקנים הגיעו לרף הזה –
ללארי יש 4 כאלה, למייקל 8. ללברון 13.
http://www.basketball-reference.com/play-index/psl_finder.cgi?request=1&match=total&type=totals&per_minute_base=36&per_poss_base=100&season_start=1&season_end=-1&lg_id=NBA&age_min=0&age_max=99&is_playoffs=N&height_min=0&height_max=99&birth_country_is=Y&as_comp=gt&pos_is_g=Y&pos_is_gf=Y&pos_is_f=Y&pos_is_fg=Y&pos_is_fc=Y&pos_is_c=Y&pos_is_cf=Y&force%3Apos_is=1&c1stat=pts_per_g&c1comp=gt&c1val=25&c2stat=trb_per_g&c2comp=gt&c2val=5&c3stat=ast_per_g&c3comp=gt&c3val=5&c6mult=1.0&order_by=ws
בירד נפצע הרבה יותר, כך שזה קיצר את הקריירה שלו ואת מספר העונות הטובות.
מאמר משובח מנחם. כתוב נפלא ואני לא יכול שלא להסכים.
אצלי הסוויצ' לחשוב בכלל על השוואה לג'ורדן הגיע דווקא בגמר שבו הפסיד לגולדן סטייט בלי קיירי ולאב.
השליטה שלו על המשחק ואיך שהנוכחות שלו משנה קבוצה מן היסוד ומשליטה פחד על היריבות שלו רק מעצם היותו על המגרש זכורה לי רק מג'ורדן. הגמר של שנה שעברה שהיה הגמר האינדיווידואלי המרשים ביותר אי פעם חיזק את ההרגשה שלי.
השנה הזו חשבתי שהוא חייב להיחלש אבל הוא דווקא הגביר עומס ונתן את אחת מעונותיו הטובות. בפלייאוף עד עכשיו הוא שולט ביד רמה ותספיק לי אליפות השנה כדי להעמיד אותו בראש טבלת ה-GOAT.
די. אתה משתה באנשים חכמײַם.
לא מסוגל לקרוא את דברי ההבל האלו יותר
"משתה באנשים חכמים" זה חזק מאוד 😉
ועוד בתגובה לאפלטון.
"המשתה" כמובן. יפה
ההוכחה הכי טובה ללברון היא גולדן סטייט ווריורז של השנה.
קווין דוראנט, השחקן מס' 2 בעולם, הבין, שגם אם הוא יכול לזכות באליפות המערב (וזה היה הרי לגמרי בידיים שלו, ברבע האחרון למשחק 6) – זה לא יספיק לו מול לברון.
גולדן סטייט הבינה, שגם אחרי הריצה הטובה בהיסטוריה, זה לא יספיק לה מול לברון. והבינה על בשרה.
הלכו ואיחדו כוחות, רק סופר-טים יכול מול לברון.
דבר שאין לו אח ורע, גם ג'ורדן לא הביא לדבר כזה.
כמו שהאקים אולג'ואן היה הולך ומשלב ידיים עם סטוקטון ומאלון. או כל צירוף אחר שתבחרו.
הווריורז שאתם רואים עכשיו, כנראה האלופה הקרובה, היא תמונת הנגטיב – או הפוזיטיב, תלוי ברמת ההיטריזם – של לברון. היא תולדה של לברון. מפלצת שנולדה ממפלצת.
+1
לברון יכול להאשים רק את עצמו. לדוראנט בחיים לא היה האומץ לעבור לג"ס אילולא המעבר של לברון למיאמי.
+1
בטח . כל שהיה לג"ס בראש מצד אחד ול-KD מצד שני זה לברון .
לא משנה שחודשים לפני הגמר כבר היו ידיעות , והבאתי אותן כאן , שאם KD יחליט לעזוב הוא יבחר בג"ס . לא משנה שיש גם מה שנקרא הנאה מהמשחק. לא משנה שה- SF שהיה בקבוצה דרש מקסימום והיו חייבים למלא את מקומו . הרי אם HB וסוכנו היו מתפשרים על כמה מיליונים פחות , KD לא היה משחק עכשיו במפרץ.
אבל אגדות תמיד נשמעות נחמד.
שמע, מילא זה שאתה כותב כאן דברים, כמו "הסטרואידים של לברון", שבמקום נורמלי היו עולים לך הרבה מאוד כסף (ואני מתכוון, הרבה ממש).
עכשיו אתה גם מחשיד את קווין דוראנט, בכך שהוא עלה לסדרת גמר המערב בידיעה שהוא – או מנצח, או עוזב לקבוצה שהוא מתמודד מולה? ראשית, זה סותר כל מה שהוא אמר. שנית, ה"ידיעות" שאתה טוען לקיומן, הן לכל היותר ספקולציה באתרי אוהדים, פייפ-דרימז מהסוג שיש כל שני וחמישי, "אולי דוראנט יעבור לוושינגטון" וכו'. שלישית, סיפור האריסון בארנס הוא עוד איזה ואטף-איף שאין לו קשר למציאות. ואני סמוך ובטוח, שמהרגע ש-KD הבין מה שהבין כאמור לעיל, וגולדן סטייט כנ"ל – האיש היה מוצא את מקומו בסופר-טים. איך זה?
זה שטויות .
הייט-אשברי, היום:
"לא משנה שחודשים לפני הגמר כבר היו ידיעות , והבאתי אותן כאן , שאם KD יחליט לעזוב הוא יבחר בג"ס".
הייט-אשברי, 12 מאי 2016:
"(קווין דוראנט) למוזהבים. להחליף את החוליה החלשה שלנו. בארנס לרעמים פלוס בחירות דראפט. זה כמובן היה בצחוק. הסיכוי לא רב. מה שכן, אם לא יאריך בשנה באוקלהומה , שיעבור לקבוצה מזרחית".
ועל המוטיבציה של הייט-אשברי, 4 ביולי 2016:
"אם לפלופ היה מגיע אלינו (מופרך, אבל נניח ), הייתי מתפלץ ו *מפסיק לצפות בלוחמים*. אותו, ורק אותו, *תמיד תיעבתי*".
מה אתה מקשקש ? אם תתאמץ תמצא את מה שכתבתי על כך שאם הוא יעזוב את אוקלהומה ג"ס מועמדת ראשית . הוספתי ואמרתי שאשמח לראות אותו במזרח בשביל שסוף סוף יהיה שם קונפרנס טוב יותר וללברון יהיה קשה יותר בדרכו לגמר .
האריסון בארנס שיחק בשנה שעברה אצלנו לאחר שבקיץ סירב לחתום על פחות מחוזה מכסימום . היה ידוע שהוא עוזב בסוף השנה , ולכן בג"ס החלו לחפש SF מחליף . ברור שהידיעה שדוראנט הופך שחקן חופשי שלחה את מאיירס וג'רי ווסט אחריו בניסיון להחתים את ה-SF הטוב ביותר שפנוי
אתה מצחיק. מצאתי שאמרת הההיפך הגמור, מהסיפורים שאתה מנסה למכור עכשיו –
ואתה אומר * לי * להתאמץ, ולמצוא משהו אחר שלך??
יודע מה, ה"א, עשיתי עוד חיפוש קצר. ומה אתה יודע –
הייט-אשברי, ביום המעבר של דוראנט, 4 ביולי 2016, שעות ספורות לפני הדסיז'ן:
"אתמול – שיחת טלפון ארוכה בין קווין דוראנט וג'רי ווסט. האם זה יגרום לדוראנט *** לא לעשות את הצעד הצפוי *** ולחתום באוקלהומה?".
זה אתה אמרת. ביום ההחלטה ממש. "הצעד הצפוי – לחתום באוקלהומה".
אז בוא נעצור את זה כאן. אני כבר מרגיש לא נוח כלפיך.
זה בסדר, אתה הייטר מושבע:
"השחקן היחיד שהייתי מקיא ומפסיק לראות את הלוחמים במידה והיה מגיע אליהם הוא המיפלץ מקליבלנד, שתיעבתי אותו ואת המניירות שלו מהיום שדרך בליגה" (הייט-אשברי, שם).
now that's what I call HATE, Ashbury
מה זה קשור ? אתה קשקשן מוחלט . אתה מביא לי דברים שכתבתי בבוקר ההחלטה ? מה זה רלוונטי למה שכתבתי קודם ? חבל בכלל להגיב לך .
"קשקשן מוחלט" –
השתכנעתי.
כשאתה מנמק, אתה מנמק!
מצחיק שאתה והבן הממזר מחפשים כל ציטוט של סומסום כדי להוכיח שהוא טועה זה בסדר אבל כשסומסום עושה לך בדיוק אותו דבר אז הוא קשקשן ואתה רושם דברים כמו "חבל שטרחתי להגיב" אבל תמיד היית צבוע ותמיד תישאר.
גם אני חושב שלהביא שחקן X רק כדי שאולי נפגוש בגמר שחקן Y זו תיאוריה שלא מחזיקה מים. ג"ס התחזקה בנשק הטוב ביותר שהיתה יכולה להשיג, וזאת למטרת התחזקות כללית.
שמע סומסום,הבטחתי לעצי לא להגיב אבל אין יותר שטות מוחלטת ממה שכתבת הרגע.נראה לך שהשיקול שלו היה וואו יש את לברון ואין לי שום דרך לנצח אותו אז בוא נחבור ללוחמים.למה אם הוא היה הולך לוושינגטון נניח או לבוסטון או אפילו לספרס או נמשיך לקליפרס האם גם בכל הקבוצות האלו לא היה לו סיכוי מול לברון???
תתמקד בדברים אחרים ולא תיאוריות מטופשות שבראות להאדיר אותו.
נ.ב אל תשכח עם איזה נגרים הוא עושה את הכל אז רק תאר לך שהוא היה חובר לכוכבים אחרים בכלל אפשר היה לסגור את הליגה כפי שאתה אוהב.
לא הבנתי, אתה סותר משהו שקרה, על סמך מה שלא קרה??
עובדה! דוראנט לא עבר לבוסטון (למרות שנפגש איתם, אם אינני טועה). ולא נשאר באוקלהומה, למרות השכנועים, והחיזוק שהביאו (כולל אולדיפו – שחקן שדוראנט אוהב במיוחד, אשכרה עבורו). ולא כל קבוצה אחרת שאתה מעלה.
דוראנט *לא עבר* לאף קבוצה אחרת –
ואתה אומר, מה היית אומר אם היה עובר לשם? הוא לא עשה את זה! התשובה בגוף השאלה שלך.
דוראנט רצה אליפות, והוא לא עבר לשום קבוצה – פרט להיסטורית של ה-73-9, עם עוד 3 אולסטארים, ועם ה-MVP המכהן וכו'. רק שם הוא מצא סיכוי. והוא כנראה צודק אגב. וגם גולדן סטייט כנראה צודקים אגב. והתחרות? על הפאפו.
(ולשאלתך: אני מעריך שלא היה לדוראנט סיכוי לזכות באליפות גם עם הקליפרס, הוא לא היה עובר איתם את גולדן סטייט "הקודמת". בטח לא עם בוסטון. אבל זה כמובן לא עמד ולא יעמוד במבחן ממשי).
לא אני סותר את הדיעה שלך שהוא הלך בגלל שיש את לברון בצד השני אז רק חבירה שלו לעוד שלושה סופרסטארים תוכל לעצור את לברון.
אתה אומר מה שקרה בבקשה אתה אוהב להביא מיטוטים תראה לי ציטוט אחד של דוראנט שבגלל הפחד שלו מלברון הוא חבר לגולדן סטייט? ומכיוון שאני מניח שלא תמצא ציטוט כזה הפרשנות שלך שווה לקליפת שום.זה מה שמתאים לך לנרטיב אז יאללה נלך עם זה.
אתה רוצה פרשנעות אחרת בבקשה:
1.דוראנט לא סבל את המשחק של ווסטברוק ולא יכל להישאר איתו עוד דקה אפילו.
2.דוראנט הסתכל ובחן את צורת המשחק של גולדן סטייט ואמר לעצמו זאת צורת המשחק והקבוצה שבאה אני רוצה לשחק.
3.דוראנט ראה את הפרגון שיש בין כל הסטארים של גולדן סטייט ואמר לעצמו אם כאלה שחקנים אני רוצה לשחק.
4.דוראנט חבר טוב של גרין
5.דוראנט רוצה אליפות וכן בגולדן סטייט הסיכוי הכי טוב שלו בלי קשר בכלל ללברון.
6.בזכות לברון הוא יכל לעשות את המעבר הזהנ כי לברון כבר הוכיח שאין שום בעיה לחבור לסופרסטארים אחרים בשביל אליפות.
דעתי על לברון ידועה (שונה משלך), אבל אהבתי את הניתוח המקורי. "מפלצת שנולדה ממפלצת" – ביג לייק.
בדיוק כך. אם הקאבס תצליח לנצח את הווריורס (כמובן בהנחה שאין פצועים) זאת תהיה ההפתעה הגדולה בהסטוריה לדעתי, ואז אני חותם שלברון הגיע לרמה של ג'ורדן. אני לא אתפלא אם הווריורס תנצח 0-4.
אם ללברון יהיו 7 טבעות אשקול לבדוק את הבקשה למחוק לו את סעיף ה"קלון" משחצנות ראשית הקריירה
הטיעון של הייט אשברי לגבי הסטרואידים,
הוא מבחינתי, לא פחות ממגוחך.
אין לי מושג מי ב-NBA משתמש ב-HGH, ומי לא.
אבל עובדתית, שימוש ממושך ב-HGH מגדיל את הסיכוי לפציעות, ומקצר את הקריירה של המשתמש.
בעיקר כשמדובר בספורט שכולל אלמנט של סיבולת.
אז השימוש בטיעון הזה, ללא גרגיר של הסבר פיזיולוגי מתקבל על הדעת שמאשש את התאוריה –
הופך את דברי כותבו למתאימים במיוחד לתקופתנו. עידן טראמפ.
דוגמה הסבר פיזיולוגי סביר שמאשש תאוריה שכזו –
דוראנט, וסטפן קרי, ה-2 חזרו מהר מהמצופה אחרי פציעה בברך.
אם מחפשים את הסיבה מספר 1 לשימוש ב-HGH, זה בשביל לקצר זמני החלמה מפציעות בשריר, או ברקמות חיבור.
(לברון, דרך אגב, לא היה צריך לחזור מפציעה מסוג זה.)
אין אחד שרחוק יותר מטראמפ בדיעותיו ממני . ואני מתעב גם את האישיות שלו.
מה זה קשור לסטראוידים ? כמובן שאני משער . ואני לא הראשון – יש רבים שרימזו על זה.
קונספירציה ? כך חשבו גם על לאנס ארמסטרונג . ועל עוד רבים מצמרת הספורט העולמית . כולל טניסאים , שחיינים ומי לא .
איך פתאום לפלו-ג'ו נדם הלב בגיל כ"כ צעיר ?
אז משפטית מי שלא נתפס זכאי כמובן .
אבל כשבאים להעריך הישגים ספורטיביים, צריך לזכור גם את זה.
ודרך אגב , ספורטאים משתמשים בסטרואידים לבניית שרירים ולאו דווקא לחזרה מפציעות .
אני מתנצל אם מה שאני כותב ישמע לך מתנשא.
יש לי תחושה שאתה לא בקיא בתחום.
אתה כותב "דרך אגב , ספורטאים משתמשים בסטרואידים לבניית שרירים ולאו דווקא לחזרה מפציעות" , וזה נכון.
אבל –
יש מחיר. הגדלת מסת שריר לספורטאי שעוסק בתחום בו לסיבולת יש חלק גדול בפעילות הפיזית, גורמת בטווח הארוך לסיכוי גדול יותר להיפצע, ומצמצמת את אורך הקריירה של אותו אתלט.
הבאת כדוגמה את פלו ג'ו. הסממנים המחשידים במקרה שלה הם קריירה קצרה עם שיא גבוה, ושיפור לא מוסבר בהישגים, בענף בו הכוח המתפרץ הוא הדבר החשוב ביותר (בדומה לחובטים בבייסבול).
לברון?
הוא משחק כמות פסיכית של דקות, לאורך תקופה ארוכה במיוחד, גם אחרי העונה במסגרות בינלאומיות.
והענף שלו, הוא ענף בו לסיבולת משמעות גדולה.
הפוך מדוגמת פלו ג'ו.
(לכן כדורסלנים, הם "מרוויחים" משימוש ב-HGH בדרך כלל, בזמנים בהם הם צריכים לקצר זמני החלמה מפציעות שריר/רקמת חיבור.)
והדוגמה של ארמסטרונג?
במקרה שלו, היה פשוט מאוד להסביר מה יש לו להרוויח מ-blood doping (וזה כבר לא קשור לכדורסל. זה קשור לענף בו ניצולת החמצן היא המרכיב המשמעותי – אופניים, לדוגמה).
אני עדיין לא שמעתי דוגמה קטנה אחת שתאושש את התאוריה שלברון משתמש ב-HGH.
אז לטעון זאת תוך הבאת הדוגמאות של פלו ג'ו וארמסטרונג?
זה גם מוכיח חוסר בקיאות בתחום,
וגם מתיישר יפה עם השיטות הנהוגות כיום, בעידן טראמפ.
מצחיק שהוא אפילו לא מסוגל להגיב חזרה, כי הוא הבין שהוא טעה, אבל ככה "הייט אשברי" עובד, אוהב לזרוק משפטים כמו "הוא השתמש בסטרואידים" כדי להקטין את לברון, גם אם אין ולא יהיו לו הוכחות למה שהוא אומר. מבחינתי בכי גרוע שהוא מעז לכתוב את המשפט "ריי אלן ניצח לו את מש' מס' 6" כשהוא שוכח שהמאמן שלו וג'ון פקסון ניצח לאחד שקוראים לו מייקל ג'ורדן משחקים חשובים בפלייאוף (לפי תורת "הייט אשברי" מייקל ג'ורדן לא גדול כמו שעושים ממנו) כשהוא מחסיר את הפרט שלברון ניצח למיאמי את מש' מס' 7, אבל הוא מחפש כל פרט כדי לנסות להקטין את לברון, ככה הייטרים פועלים.
בי ג'יי ארמסטרונג? 😉
חבל שלא קראת את סדרת הכתבות שמנחם כתב בנושא כאן בהופס
נראה לי שהכוונה היתה שאתה מתאים לעידן טראמפ בסגנון (קרי: הפרכת אמירות לא מבוססות הנובעות משנאה) יותר מאשר בדעות.
אני חייב להצטרף למחמאות על "משפט הקלמנטינות". גדול!
ולענייננו –
זה כל כך סובייקטיבי.
ברשימה הסובייקטיבית שלי, אליפות של הקאבס תכניס את לברון לשורה הראשונה (שעד כה, לדעתי, כללה את קארים ואת ג'ורדן).
כבר עכשיו, הוא לדעתי לצד מג'יק, בירד, ווילט, וראסל.
מג'יק, בירד וראסל מעולם לא רעו בשדות זרים. זו כוכבית משמעותית בלוול הזה
(ומה שעשה מייקל לא נחשב, כי זה אחרי הקריירה שלו)
כאמור –
סובייקטיבי.
לא כל שחקן זוכה להיבחר על ידי קונטנדרית (מג'יק, בירד, דנקן).
קארים עזב את מילווקי, וזה נתן לו 5 אליפויות במדי הלייקרס.
שאקיל עזב את אורלנדו, וזה נתן לו 3 אליפויות במדי הלייקרס.
ולברון, אם הוא לא היה עוזב את הקאבס, אני מאמין שלא לו, ולא למועדון, היו טבעות אליפות כלשהן.
אם כבר יצאנו מהדיון הראשי לנושאים אחרים:
מג'יק ובירד נבחרו ע"י קונטנדריות מעצם שמן – הסלטיקס והלייקרס. מה שאני לא בטוח לגבי ס"א. מבחינה היסטורית – השושלת המפוארת התחילה בעונה שדאנקן הגיע (ואיזו שושלת!)
מג'יק דווקא נתן חופשי בשדות זרות
במסעו לגילוי מקורות תסמונת הכשל החיסוני הנרכש 😉
באיזה 2000 שדות 'זרות'
אם נבחרת לפרנצ'ייז החזק בליגה (ורפילו לוקיישן טוב) למה לעזוב?
לא סובל אותו
זה לא קשור שעיה. זה תכלס למרות שיש בהחלט גםן סיבות "לא לסבול אותו".
מאמר נפלא ומשכנע.
מבחינתי הוא בשורה אחת עם דאנקן-צ'מברליין-ראסל-מג'יק-בירד-קארים-קאזינס (סתם…) אבל עדיין רחוק מג'ורדן.
כל השחקנים האלו אמנם פחות מג'ורדן אך אינם רחוקים ממנו. הם גאוני כדורסל ברמה דומה ומנהיגים ווינרים גדולים ועושים את השחקנים שסביב לטובים יותר ברמה דומה.
לגבי כל ההייטרים, מה שראסל עשה לסטיבן אדאמס במסיבת העיתונאים, אם לברון היה אומר משהו כזה (או יותר נכון מתנהג ככה) כבר היו קופצים לכולם כאן הורידים. או במילים אחרות, גם זה ששונאים את לברון כל כך, מראה על גדולתו.
לא מכיר. אפשר פרטים?
איך אפשר להשוות את התקופה הרכה שבה לברון משחק לתקופה של מייקל?
החוקים של היום עוזרים ומאפשרים ללברון להיות דומיננטי יותר בעוד שבתקופה של מייקל חוקי המשחק היו אמורים למנוע ממנו לעשות את כל מה שעשה.
לדעתי, נכון להיום, לברון שחקן טופ 10. לא יותר מזה.
אתה מתכוון לתקופה שאסור היה לשמור הגנה אזורית?
שחקן עם סגנון המשחק של לברון היה פורח עם חוקים כאלו.
(ע"ע שאקיל)
1. הרבה יותר קשה לשחק מול דאבל וטריפל טים שמייקל היה צריך להתמודד איתה מאשר הגנה אזורית.
2. תמיד היה סנטר תקוע בצבע ככה שגם פעם היו שמירות אזורית רק לא בתבניות הרגילות. יש לא מעט סרטונים ביו טיוב שמראים איך הניקס היו שומרים את מייקל. תראה שהוא יופי מוקף כל פעם ב 4-5 שחקנים.
3. גם היום יש בעיה עם שמירה אזורית בנ.ב.א – איך בדיוק שומרים אזורית כמו שצריך כשיש חוק שלוש שניות בצבע הגנה?
איך בדיוק אפשר לשמור שחקן בנ.ב.א היום שאם הוא חודר לסל ולא הרמת ידיים שורקים לך פאול? או אם הנחת יד על הגב שלו זה פאול?
אין הגנות בנ.ב.א בימינו וזה לא בר השוואה בכלל.
היום ההגנות הרבה יותר אתלטיות, מהירות, ומאורגנות.
סביר להניח שאם לברון היה משחק בתקופת מג'יק/ג'ורדן, הוא היה מגיע למספרי אסיסטים שמזכירים את אלו של מג'יק.
אבל בנקודה אחת אתה צודק –
לא בר השוואה.
ההשוואה היחידה שאפשר לעשות היא בין שחקנים בני אותה תקופה, ואז להשוות את הפערים שבין אותם שחקנים לשאר הליגה.
בהשוואה שכזו אני מגיע למקנה שלברון, מייקל, וקארים, נמצאים על מדרגה אחת מעל כל השאר.
1. אתה יודע, תמיד אומרים את זה, אבל אין שום דרך להוכיח טענה כזאת שההגנות היום יותר אתלטיות, מהירות ומאורגנות. מה גם שככל שאני רואה יותר משחקים מהעבר לעומת היום, בתחושה שלי לפחות, זה לא נראה לי נכון. המשחק היום יותר פתוח וחופשי כי הגבוהים היום קולעים שלשות אבל בעיקר בכלל מגבלות החוקים בהגנה.
2. ראיתי שבוע שעבר 2 משחקים. 1 של דטרויט מול הבולס מסוף שנות ה 80 והשני מהפלייאוף הנוכחי של אטלנטה מול וושיגנטון. קצב המשחק במשחק ההוא משנות ה-80 היה שכל 3 שניות עוברים קו חצי. במשחק של אטלנטה וושינגטון הקצב היה שעוברים את החצי בהליכה.
כמובן שמשחק אחד זה לא מדד, אבל זה חיזק לי את ההרגשה שהטענות האלו על הקצב של ימינו זה לא יותר מיחסי ציבור.
3. אני לא חושב שהשחקנים של ימינו טובים יותר או טובים פחות מפעם. קיים שוני במיומנויות שלהם לטובה ולרעה. אני כן חושב שהיום השחקנים הרבה יותר מוגבלים במה שמותר להם לעשות בהגנה וזה מוביל ליותר תופעות כמו קובי, לברון וראסל ווסטברוק.
הורנט יכול להיות שאתה חדש כאן באתר אבל כבר דשנו בכל הנושא של קצב. הקצב פעם היה איטי, אח"כ הואץ מאוד, היום הוא בינוני.
אפשר לנרמל את הסטטיסטיקות בהתאם, זו לא בעיה.
עזוב שטויות, אם יש שחקן שאני מתגעגע אליו זה האקים.
הורנט, אני מסכים אתך בהרבה דברים, בעיקר הדאבל והטריפל טים שהיו עושים אז על מייקל והוא עדיין עם קליעות המובילות מכולם גם בעונה הרגילה וגם בפלייאוף, מכל השחקנים. היום לא עושעם דאבל וטריפל כי תישרף בשלשה. אז לא היו קלעי שלשות כמו היום אז 'טריפל' עם מייקל השתלם.
בהתחשב בהישגים של מייקל לא יודע כמה הטריפל השתלם אבל היי היה צריך לנסות משהו… 🙂
כל זה וגם קל לשכוח אבל מייקל היה דומיננטי בהגנה לא פחות ממה שהוא היה בהתקפה.
אני מאוד מעריך את לברון אבל אני לא מרגיש שהוא בלבל של ג'ורדן. הדומיננטיות שלו יותר מזכירה לי את זו של שאק. כן, הוא השחקן הכי דומיננטי בליגה אבל בכל זאת יש מה לעשות מולו. אין את תחושת הייאוש שהייתה מול מייקל.
אגב, אני עדיין זוכר את הספר שכתבת ב 1996, נהנתי מהכתיבה שלך אז ואני נהנה ממנה גם היום. יישר כוח.
בשנות השמונים היו יותר כוכבי על ושחקנים ברמה היסטורית ובשנת 84' הגיעו לליגה ארבעה כאלו: סטוק, מייקל, בארקלי, האקים. אחרים: מג'יק, אייזיאה, דרקסלר, בירד, וורת'י, פיפן, שני המלונים, מקהייל, כארים (שהיה כבר ותיק בליגה), רובינסון, יואינג, ועוד רשימה מאוד מכובדת של שחקנים מעולים בכל העמדות.
מה עם לספור טבעות ? זה לא נחשב ?
לדעתי, זה קצת אוברייטד כל עניין הכמה טבעות שחקן לקח. אם זה המדד אז ביל ראסל הוא הגדול בכל הזמנים ומיד אחריו רוברט הורי, לא ככה? 🙂
דומיננטי ככל שלא תהיה, כדי לקחת אליפות אתה צריך להיות בקבוצה שבנויה נכון כדי לזכות אליפות ומן הסתם לא תמיד זה המצב.
טבעות ידידי ! סיפורים לא מעניינים. אם להאקים היו עוד שלוש טבעות, היית מדבר עליו אחרת. אם לבארקלי או ליואינג או למלון היו ארבע חמש טבעות, היית נותן להם הרבה יותר כבוד. כך גם לגבי איזיאה תומס.
לא מכיר את ראסל (רחוק) והורי לא היה שחקן מוביל – אבל גדולי מחזיקי-הטבעות, הם גם גדולי השחקנים. מייקל, קארים, מג'יק, בירד, קובי, שאק, דאנקן (וסליחה למי ששכחתי). שחקן גדול מביא תוצאות, למרות הכל.
לברון לא הצליח להביא תוצאות, אז הוא חבר לווייד שהיה אז טופ 3 בליגה, וצירף את בוש שהיה טופ 3 בסנטרים, ולקח אליפות (לא לפני שהפסיד לנוביצקי מעבר לשיא עם צוות מסייע ללא כוכובים). בסדר, קיבלנו ושכחנו לו את זה (לא כולנו). עכשיו יש לו 3 טבעות. שיגיע לרביעית (ולחמישית) – נדבר על GOAT
טבעות אינן מדד מחייב כי בארקלי היה מקביל למייקל וכשלא היה את מייקל היה מולו את האקים ודרקסלר שהייתה להם קבוצה לא פחות טובה משהייתה לבארקלי.
מוסכם על הכל שבארקלי הוא מגדולי הפאוורים בכל הזמנים לא פחות ממה שהאקים מגדולי שחקני הציר בכל הזמנים גם בלי אליפות אחת לרפואה, בדיוק כמו קרל מלון וכמו הרכז סטוקטון שהוא מגדולי הרכזים בכל הזמנים וכמו למשל גרווין שהיה מגדולי הקלעים (=בעמדת הקלעי [עמדה 2]) בכל הזמנים.
מנחם, עלית פה על נקודה שכנראה יש לא מעטים החולקים אותה אתך – המעבר מתיעוב ליראת כבוד ולהערכה. אני חושב שמעבר לכדורסל, מה שעשה את זה זה דווקא התגובה של לברון לכישלון של הקאבס לפני שתי עונות (למרות שהוא היה דווקא בשיאו בסדרה הזו) וההתנערות שלו מהכישלון לאליפות שנה מאוחר יותר. אפשר להגיד שלברון הציג גם פן "אנושי" להבדיל מהתדמית הבריונית שהייתה לו עד אז.
אין סיכוי שיאהבו את לברון כמו את מייקל, מג'יק, אייזאה או סטף, החיוך שלו עדיין נראה יותר שחצני ופחות לבבי, אבל בצד ההכרה בגדולה שלו ככדורסלן , כבר יש פחות ופחות אנשים שסולדים ממנו כאדם.
אגב, יש לך לינק למאמר של מייקל יאנג? נראה לי מעניין לקרוא בהקשר של ויכוח שהיה לי פעם על הספורט התובעני ביותר.
טוב צריך לעשות כאן קצת סדר.
אז הנה הוא.
1. לברון שחקן גדול נקודה אין ויכוח ולא נראה שמישהו מתווכח.
2. מה בכל זאת הטענות נגדו ?
אז הטענה הראשית שהוא שינה סדרי בראשית בליגה ועשה לעצמו את החיים יותר גדולים ….הוא עזב את קבוצתו ולא זו בלבד אלא שיצר מפלצת תלת ראשית במיאמי ( עם וייד ובוש בשיאם ) בשביל לקבל טבעת.
דבר כזה לא היה .
אמנם היו גדולים שעברו בטרייד (בראקלי ) או אפילו יזמו אותו וזכו כך באליפויות (שאקיל ).
אבל הם לא יצרו תיאום שכזה בין 3 סופרסטארים וזה לברון עשה רק בשביל טבעת ( ואגב בעיני כפי שכתבתי עשרות פעמיים הרי שדאנקן ואלגואן למשל גדולים משקיל מכיוון שהם לקחו את הטבעת בארגון שנבנה סביבם ולא חתכו למקום אחר.
טענה משנית שהדרך של לברון לגמר הכללי קלילה ביותר הוא בדרך לגמר 7 רצוף ….אבל מול איזה גדולה הוא התמודד במזרח …היש שם קבוצה היסטורית אחת ?
היש שם קבוצה שיכולה להדמות לניקס של יואינג ואוקלי או לאורלנדו של שאקיל והארדוואי ?
כתב מתן למעלה שלכל שחקן היו עוזרים זה נכון אך שהעוזרים שלך הם קיירי ולאב ( ותומפסון וגרין ) לא ניתן להשוות זאת לטרי וקיד (בן 38 ).
אלו הטענות המקצועיות העיקריות שמתעצמות לאור מלחמות העולם במערב כל שנה למול הקייטנה שלו.
בוסטון ב12' ואפילו קצת אינדי 13' לא רחוקות. בכל מקרה בגמר הוא פגש יריבות קשות ממייקל(סאן אנטוניו, שלישיית אוקייסי והקבוצה עם שיא הנצחונות בעונה הסדירה ששמה פרח מזכרוני)
גם שיקגו של רוז, שיכלה להיות היסטורית עד היום ללא הפציעה, אבל היתה טובה מאד כשלברון עבר אותה.
"דבר כזה לא היה". למה אתה חושב שלא היה דבר כזה? איזו שלישייה גדולה יותר: לברון, וויד, בוש או ווילט, ביילור, ווסט?
כן היתה. בוסטון של הביג 3 (4?). אותה בוסטון שבאופן מוצהר לברון עבר למיאמי כדי לנצח אותה. אותה בוסטון (לדעתי) טובה מאותן קבוצות שנות ה-90' עליהן אתה מדבר.
קיירי ולאב לא ראו פלייאוף עד לברון. פתאום הופכים אותם לסופרסטארס. אף אחד מהם לא טוב 5 בעמדתו בליגה. וויד ובוש זה סיפור אחר והם באמת היו טופ.
ו-TT? לא נראה לי שיש מי שיטען שמדובר על סנטר טופ 15 בליגה.
העניין מזרח/מערב כבר נדון לעייפה וטרם הוכח שבאופן עקבי הדרך לגמר מהמזרח קלה יותר. נהפוך הוא. יש עונות שבאופן די ברור הדרך במערב קלה יותר.
מג'יק קארים וורת'י. שלשייה יותר טובה מכל המוזכרות.
פארקר, מאנו, דאנקן. אליפות אחת פחות בליגה תחרותית ואיזה 19 שנה בטופ
גם השלישייה [דניס-]בירד-מקהייל[-פאריש], טובה יותר מכל המוזכרות.
אהרון, באמת מוזר שאתה לא רואה בבוסטון של 2012 כיריבה מאוד חזקה, רונדו היה בשיאו והשלישייה גארנט, פירס וריי אלן אמנם לא היו בשיאם אבל עדיין היו שחקנים מצויינים וה ממש לא היה טיול בפארק.
בירד ודאנקן היו חלק משושלת של אליפות= לא תמיד היו הדבר הכי דומיננטי בפרנצ'ייז(מאוד בולט לגבי דאנקן שזכה ב2 אליפויות בלי להיות fmvp(ועוד פעם שקיבל fmvp שלא בצדק))
מה זה דוקטור ?
משחק אחד טוב של אבו פלופר וככה אתה נהיה רך כמו אבקודו עטוף במוסף שישי שסילבי שכחה בארון ??
מג'יק חיים של מומי , מייקל , קארים ,לארי היו פיגורות של הופס הרבה יותר גדולות מלפלופ
7 שנים היה לו מעבר חופשי לגמר זה מס 2 זה ?
מומי אחרי קריאה של הפוסט מוריד את החציל לחצי התורן
בשנים שהיה תחרות במזרח בוסטון ואפילו אורלנדו שמו לו את האשך תמיר על הראש ונתנו לו מכות עם החציל על המצח
זה כבר מוגזם ואיאפשר להיתכחש למציאות שלברון הוא היחידי שנימצא בסולם ג'ורדן.
לאט לאט כולם יבינו שלברון גדול ממייקל.
החציל תמיד גורם לי לחשוב פעמיים. אבל מומי, שמו אותו בתוך ה-100 אחרי הדוקטןר שעומד לחסל את הסרטן. זה לא גורם לך קצת כבוד לג'יימס?
המזכירה נכנסה שאלה למה אני צוחק כמעט אמרתי "בגלל אחד ששמו לו את האשך תמיר על הראש ונתנו לו מכות עם החציל על המצח" 😉
טור איכותי ומרענן ליקראת הסיבוב השני.
הגדולה של המלך היא שהוא יודע איך לישלוט במישחק ומתי לעלות הילוך כשצריך, אין היום שחקנים בליגה שיכולים לעשות את זה.
בזמן שכולם מדברים על לברון מול גמ"ל (ג'ורדן-מג'יק-לארי), אני מצאתי את התשובה דווקא אצל קובי (בראיינט, להדיוטות..).
כשמסתכלים על קובי, רואים את הגדול מכולם. זה לא אומר שהוא הגדול מכולם (!), אבל זה מה שרואים עליו. זה כמו הבנאדם הזה בעבודה שלכם שמסתובב עם פרצוף של "יש לי 2.5 צול בתחתונים". ההיא מהרכש ששכבה איתו אחרי מסיבת חנוכה נשבעת לכם שהוא אפילו מתחת לממוצע, אבל זה הפרצוף.
תסתכלו על התמונות (חזרנו לקובי). חיוך של פרסומת, קור רוח של טיילר דרדן, בטחון שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה אם רק ירצה. אתה מסתכל עליו ומקבל תחושה טובה, לא משנה אם אתה אוהד לייקרס, פיסטונס או אסטון וילה. יכול להיות שאתה מסתכל עליו כשהוא בכלל לא משחק, אבל תחושה טובה. הנאה.
מבירד זוכרים את הציניות והשליטה במגרש. ממג'יק את השואוטיים והמסירות בלי מבט, ממייקל את הווינריות והקלאסה. לברון? תדמיינו לרגע את התמונה שלו בראש. 72% מכם דימיינו את הפרצוף שלו מבואס, מתוח, מתבכיין. אפילו הגאג הקומי שלו ב"Trainwreck" היה מאולץ ועצבני.
לברון הוא לא הגדול מכולם ולא יהיה. הדומיננטיות שלו במגרש עילאית, כל MVP מאז 2009 נבחר עם הכוכבית שלברון עדיין טוב ממנו, אבל תסתכלו עליו. תסתכלו טוב. בעוד 15 שנים תספרו לצעירים איך ראיתם אותו משחק, איזה תותח הוא היה. אבל אף אחד מכם לא יספר על הקסם שהוא הרגיש בזמן שלברון עלה על הפרקט. אין קסם כזה. אין מה לספר.
תוכל לספר לנכדים שלך שלברון לא היה צריךך קסמים או מזל כדי להיות היחיד שחזר מפיגור 3 בגמר.
להזכיר את קובי בריאנט זה כבר חילול,אין פה מקום להשוואה רצינית.
ראשית, לא שמתי את קובי כמועמד לגדול מכולם, אלא הסברתי למה אפילו לו יש מה שללברון אין ולא יהיה.
שנית, הפנים של הליגה בעשור הראשון של שנות ה-2000, אחד משלושת הגדולים בעמדתו בהיסטוריה, הפייד-אווי המושלם – זה ממש לא חילול.
על הקסם של קובי תספר לחדרנית בבית המלון, או לשאקיל של 2005. רוב הקריירה שלו בראיינט היה השחקן השנוא בליגה.
אתה צודק בקשר לקובי, וזה מסביר שמה שלברון עושה הוא אפילו יותר קשה, כי רבים מצפים שהוא ייכשל, והוא חוזר שוב ושוב ומראה אתבע אמצאית לכולנו. לכן 'פופולרי' ואהוב הוא לעולם לא יהיה (מלבד בצפון אוהיו), דבר שמקשה עליו אפילו יותר להגיע להר רשמור
היטבת להגדיר זאת. בשכונה שלנו היו קוראים לזה פשוט "פרצוף תחת"
נהדר תודה רבה
לברון הגדול בדורו (בינתיים, אני מחכה לסטף), הוא חוויית צפייה נדירה והערכים שהוא מייצג מחוץ למגרש ראויים להערצה (קהילה, משפחה, יושרה). מבחינת "כוכבות", הוא אכן שני רק למייקל (שייצג ערכים אחרים, ראויים אף הם).
לגבי מערכת היח"צ שמקיפה אותו – ארחיב, אולי, במקום אחר. זה פילוסופי מדי בשלב זה.
אבל
ברמת הכדורסל נטו (אנחנו עוסקים בכדורסל לא ?)
אי אפשר להתעלם מהדברים הבאים :
לברון עם 3 אליפויות בלבד ועם 4 הפסדים בגמר (נכון להיום)
לברון הראשון שבנה באופן מלאכותי קבוצת כוכבים בשביל לקחת אליפות.
לברון משחק במזרח שלא מסוגל להעמיד לו יריבות ראויה.
ומעל לכל – לברון לא מחוייב למאמץ (האסל) ולהגנה כפי שהיו הגדולים האחרים (מייקל, קובי, לארי, קארים, ועוד). ממוצע הריבאונדים שלו לא תואם את מידותיו (פחות מ-8 בקריירה).
זו הנקודה הכי חשובה לטעמי. כל כך הרבה פעמים הוא עמד בצד ונח, ונתן למישהו אחר לעשות בשבילו ובשביל הקבוצה את העבודה השחורה. רק עכשיו הוא סיים סדרה מול פול ג'ורג', אחרי שבילה לא מעט דקות בצד החלש, עם סי ג'יי מיילס. מייקל היה נותן למישהו אחר לשמור על דרקסלר ? קובי היה נותן למישהו אחר לשמור על מייקל ? לארי היה משאיר למישהו אחר להילחם על הריבאונד ?
הבעייה היא שהכוכבים של היום לומדים ממנו וכך אנחנו רואים את שני הטוענים ל-MVP מחפפים בהגנה. לברון, לדעתי, הוא ה-סופר-כוכב-על הראשון שהכניס את "המנוחה הפעילה" אל המשחק והפך אותה לכלי לגיטימי (מנוחה במשחק עצמו, מנוחה ממשחק שלם, הישארות בבית כשהקבוצה נוסעת למשחק חוץ).
לברון עצום, ענק, הגדול בדורו (מחכה לסטף) אבל – הוא גם מנהיג שלילי. הוא הכניס לכדורסל נורמות פסולות שעלולות להימשך ואף גרוע מזה – לעבור התפתחויות ועיוותים ולהפוך לכל מיני תופעות שניצנים להן אנחנו רואים כבר היום.
"לברון הראשון שבנה באופן מלאכותי קבוצת כוכבים בשביל לקחת אליפות." לא יודע מז"א "באופן מלאכותי", אבל אודה אם תסביר מה יותר מלאכותי בזה מאשר במעבר של צ'מברליין לשחק עם ווסט וביילור.
לגבי הגמר – האם לדעתך מאזן של 3 ניצחונות ב-3 גמרים היה מרשים יותר?
לא יודע על ימי ווסט וצ'מברליין. מצטער, רחוק מדי (לפחות מבחינתי).
אחוזי ההצלחה בגמרים – לדעתי – רלוונטיים כאן כייוון שיש לו "מנוי" בסדרת הגמר, כבר 6 (ואולי 7) שנים. זו התשובה גם לרנדי אורטון.
לברון הוא מפלצת – כפי שציין סומסום – אבל הוא מפלצת יח"צ יותר מאשר על המגרש. נוביצקי, פופ וסטף הסתכלו לו בלבן של העיניים – ולא ראו מפלצת (אני יודע אני ידוע… 73:9, מקום ראשון במצעד הפזמונים 2016/7).
עם ההגנה של סטף, הוא יהיה GOAT רק כשיקלע 50 למשחק.
סטף מחוייב להגנה יותר מכל כוכב אחר בליגה (למעט קאוואי). זה המסר השקט שהוא מעביר לחברים שלו שאותם הוא מנהיג ולכן ג"ס קבוצת הגנה כל כך טובה.
נכון, אבל הוא עדיין שומר בינוני מינוס ומקולום אנד לילארד די חגגו עליו בחלקים מהסדרה
שטויות, זה לא מוריד מכלום.
מישהו זוכר לדוקטור גיי את מיספר ההפסדים בגמרים או את השנים הראשונות של ג'ורדן בליגה?
לברון היה צריך להיתפתח עם האפורים מסן אנטוניו באותה מידה שמייקל היתמודד עם הרמאים מדטרויט.
מתן ככה.
בוסטון ול.א היו קבוצות בנויות .
לארי לא אשם שהארגון שלו היה טוב.
כנ"ל מגי'ק .
1. דאנקן ,נוביצקי ,אלגואן היו בארגון אחד כל הקריירה לפעמים האליפות הגיעה עמוק עמוק בתוך הקריירה שלהם (אלגואן ונוביצקי ).
יואינג לא לקח אליפות כי הוא נשאר נאמן לניקס כנ"ל מלון וסטוקטון (מלון עזב שנה אחרונה כשהוא בן 40 לניסיון אחרון בל.א ).
הסטארים האמיתיים לא ברחו בשביל לעשות קיצור דרך …למעט שאקיל ולכן אמרתי ששקיל הוא דרגה מתחת (אך גם הוא לא בנה קבוצה כ"כ בבוטות כמו לברון ).
2. קיירי לא הגיע לפליאוף בשנתיים בהן היה בליגה כנ"ל לא לאב במינסוטה שבמערב.
אך שניהם בטח קיירי שחקני על וזה ברור לי שהיום קיירי יסחוף קבוצה לבד לפליאוף .
יתרה מכך לולא הצטיינותו היתרה בסדרת הגמר לברון לא היה לוקח את הטבעת (כפי שהיה שנה קודם לכן) זה לא גורע אמנם מההצגות הגדולות של לברון אך לנוביצקי לא הייתה עזרה כזו וגם לא לאלגואן למשל .
חוץ מזה שאם לא היה עוזב למיאמי ונשאר בקאבס ומקבל את קיירי לא הייתה בא עליו בקמצוץ טענה.
3. בוסטון 2012 הייתה קבוצה גדולה היסטורית וזקנה מעשית .
כשאנו מדברים על ס.א (דאנקן ,פארקר ,גינובלי קוואי ) ,אוקלהומה (ראסל ,דוראנט ,הארדן ) ,ג.ס (קרי ,תומפסון ,גרין ) ,קליפרס (פאול,גריפין ,גורדן ) דאלאס (נוביצקי ) , ל.א (קובי ) ממפיס (גאסול וההגנה ) פורטלנד (אולדרי'ג) מה אלו קבוצות המזרח ?
תבדקו מאזני 10 שנה אחרונות ותבינו לבד .
בקיצור "המלך " מזכיר לי את הדב הלבן .
הוא יכול להרשות לעצמו תרדמת חורף גדולה ..מתעורר בנימנום קל באביב ומנסה לגנוב טבעת בקיץ מול האריות שסיעו שיניים אלו באלו .
לפעמים הוא מצליח ( אוקלהומה חסרת הניסיון ,פעם מול ס.א ..בנס גדול של אלן וטעות קריטית של הפלח + מול ג.ס בזכות הרחקה תמוהה של גרין מהמשחק שהיה סוגר הסיפור כבר במשחק 5 ) ולרוב נכשל ועוד בענק (דאלאס של נוביצקי ..ס.א שנה אחרי וכמובן ג.ס ).
1. אני כותב על ווילט ואתה עונה לי על מג'יק. בקיצור, ענית לטענת איש קש שנוחה לך ובכלל לא למה שכתבתי.
2. ברור למי? לי ממש לא ברור שקיירי + וויגינס + TT + וויטרס שווה פלייאוף.
3. שוב עונה לטענת איש קש. לא טענתי שהמערב לא חזק יותר. הוא בהחלט חזק יותר והיה חזק יותר לאורך העונות האחרונות. האם זה אומר ששלוש הקבוצות שהקבוצה המזרחית פגשה בדרך לגמר קשות יותר משלוש הקבוצות שפגשה הקבוצה המערבית? ממש לא!!! איך זה רלוונטי שאוקלהומה היתה קבוצה מעולה אם בפלייאוף ווסטברוק נפצע ובגמר המערב ס"א פגשה את ממפיס (2013)?
מה תמוהה בעבירה בלתי ספורטיבית על מכה לאשכי היריב? התמוה הוא מדוע זה לא קרה נגד OKC.
1 לא התייחסתי לווילט ואפילו לא לוויד (כי בניגוד ללברון הוא נשאר בקבוצה ורק הביא חיזוק…כנ"ל קרי ).
2. קיירי כתבתי לדעתי ..זה פשוןט לי.
3. לא יודע מי טוען מה אני מתייחס לגוף העניין ולא לגוף הטוען.
+ 1
למעט הנמכת האליפויות שלו, בסוף. כשלקח – הוא לקח. תירוצים לא מעניינים. אבל הוא לקח רק חצי מהפעמים שבהן הגיע – בטיול – לגמר.
-100
מגילת שקרים.
לברון בתחילת דרכו לקח חבורת עציצים לגמר הנבא.
עצם זה שהוא מגיע לגמר בכל שנה רק מגדיל אותו
לא ייתכן שאתה רנדי אורטון האמיתי, אשכול שלם ללא תגובה אחת שלך שאתה לא מכנה את לברון "המלך"
אתמול זה היה קובי
היום זה לברון
מחר זה קרי
מחרתיים מישהו אחר
ג'ורדן תמיד נשאר
והמבין יבין
בינתיים זה נכון
אני אהבתי את צורת המשחק של לברון מהיום הראשון שהוא שיחק – גם כוח וגם מוח.
השחקן גאון כדורסל, קורא מצבים, מוסר בחסד, שומר עליון. קואורדינציה מושלמת. וגם מוסר עבודה עליון.
רק הקליעה שלו לוקה בחסר (הלו, מה קורה עם העונשין).
הישגים, כמו אליפויות, זה דבר מאוד חמקמק ותלוי במזל, בעלים ו GM, ועוד המון גורמים. זה מאוד אוברייטד בעיני. בעיני קובי=מייקל בכל אספקט אפשרי (למרות שהסטטיסטיקה פחות טובה)
אין דבר כזה GOAT, ישנן שורות של שחקנים.
ולברון כבר מזמן שחקן מהשורה הראשונה, ביחד עם מייקל וקארים.
אפשר לשים בצד את הסיפור המדהים שלו מחוץ למגרש, יש שונאים ויש שאוהבים. ביג דיל.
ושלושתם רק שורה אחת מאחורי האקים החלום
🙂
עגל שמעת על בית חינוך לעיוורים בירושלים?
ודאי, מאיר שלו כתב עליו בשני ספרים שלו
נגד אינדיאנה הוא היה 45% מה-3
סורי דוק
אתה בהתלהבות כרגיל
אבל להברון עדיין לא הגיע להיות הפורוורד הטוב ביותר
לגמרי לא עבר את לארי
ויש לו עוד דרך ארוכה מאד ע"מ להכנס לחמישה הראשונה של כל הזמנים
אולי עכשיו זה נראה כך. אבל בעוד 20-30 שנה הוא יוכנס – יחליף את לארי לצערי – וגם גלל שלארי פרש מוקדם מדי בגלל גבו הפצוע וכף ידו שהתרסקה מכדור בייסבול
שאלה לגיא (או כל מבין בנושא אחר)
ידוע כי מסי לקח בילדותו הורמוני גדילה, האם אין יסוד להניח כי בספורט כמו כדורסל בו לגודל הפיסי משמעות רבה, שחקנים רבים השתמשו בהורמוני גדילה מסוג זה?. והאם שימוש בסטרואידים בילדות גם מגביר את הסיכוי לפציעות בבגרות?
לברון יותר גדול ממסי ויהיה אגדה כמו מראדונה בכדורגל.
הוא נולד עם נתונים פיזיים שמתאימים לשחקן פוטבול מבלי לקחת חומרים או סמים.
הורמון הגדילה (סומטוטרופין) משפיע גם צמיחת העצמות, על צמיחת מסת השריר, ועל סינטזת החלבונים בגוף.
ילדים (אני מניח שזה המקרה של מסי. אני לא מכיר את המקרה) שיש להם מחסור בהורמון הגדילה – בגלל שהגוף לא מייצר אותו, בגלל חוסר ברצפטור GH, או בגלל עמידות להורמון (בדרך כלל בגלל סוכרת),
אחרי שעברו בדיקה לגילוי המחסור, וסיבתו, יקבלו אותו בדרך מלאכותית.
אז, היות ומקבל ההורמון הוא ילד, ולוחיות העצם שלו עדיין פתוחות, גופו יינצל את ההורמון לצורך צמיחה.
ככל שמתבגרים, לוחיות הגדילה הולכות ונעשות צרות, עד שהן נסגרות.
לכן מבוגר שמשתמש בסומטוטרופין (ויש לא מעט אתלטים שמשתמשים ב-סומטוטרופין, שהוא HGH, והוא אסור לשימוש על ידי ספורטאים) לא ייגבה, אלא יגדיל מסת שריר.
מי שקיבל מלאכותית סומטוטרופין בילדותו, לא יסבול מסיכוי גבוה או נמוך יותר לפציעות, בגלל שסביר להניח שהוא היה תחת פיקוח רפואי, ושזה נעשה תוך מדידת המדדים של צמיחה לגובה.
בשלב בו אנחנו מתקרבים למיצוי הפוטנציאל של מקסימום מסת השריר שלנו, אנחנו כבר ממזמן סיימנו את תהליך צמיחת העצמות.
ספורטאי שמשתמש ב-HGH לאורך זמן, יסבול משורה של בעיות רפואיות –
במקרה הקל, בעיות בתפקוד המיני.
במקרה הגרוע – סרטן.
בנוסף, מי שמעלה את מסת השריר בדרך מלאכותית, צריך להמשיך ולהשתמש ב-HGH על מנת לשמור על רמת מסת השריר עליה הגיע.
מי שעוקב אחרי תכניות אימון של ספורטאים, לברון ביניהם, מבין שסביר להניח שלברון לא משתמש ב-HGH.
בכלל, בסופו של יום מדובר על עלות/תועלת.
בענף בו שיפור של עשירית האחוז בכוח שווה לאתלט מיליונים,
יש סיכוי גדול למצוא מי שלוקח את הסיכון להיתפס.
בענף בו לסיבולת יש משמעות גדולה כמו לכוח, ובו לכישרון יש את החלק הגדול ביותר במשחק, הסיכוי שמישהו ייקח את הסיכון וישתמש בקביעות ב-HGH נמוכה יותר.
אם ישנו מקום בו יש סיכוי שיש שימוש ב-HGH זה לצורך זירוז ההחלמה מפציעות.
אז השימוש הוא חד פעמי (סיכוי נמוך יותר להיתפס),
והתועלת יכולה להיות עצומה (פלייאוף טוב יכול להיות שווה מיליונים בחוזה הבא).
תודה גיא
כדי לדעת את השימוש הנכון בסטרואידים לספורט מסויים צריכים ידע מדוייק ביותר על דרישת הביצוע הגופני, ועל כמות גדילת השריר האופטימלית, כי למשל בוני גוף מהסוג של 'מיסטר עולם' הפכו את שריריהם לכל כך כבדים, שגודלם הפך ,ליותר גדול" משהשריר הפך ל-"יותר חזק" (גודל, משקל – הגידול בשלישית; כוח, חתך השריר, – גדילה בריבוע). ז"א עד גבול מסויים זה יעיל. מעל גבול מסויים זה מפריע (אף מיסטר יוניברס לא ירוץ 100 מ' בפחות מ-15 שניות…)
מעניין היה לקרוא את מה שכתבת. אגב, ב 2009 לברון עבר ניתוח להסרה של גידול בלסת. הוא טען שזה נבע משימוש בטלפון סלולרי, האמנם?
אין קשר בין הבלוטות האנדוקריניות (המערכת המפרישה הורמונים) לבין הבלוטות האקסוקריניות (בלוטות המפרישות רוק/זיעה'חלב/ודמעות).
שימוש ב-HGH מגדיל משמעותית את הסיכון לסרטן הפוגע ביותרת הכלייה, או ביותרת האשך, לדוגמה.
ללברון היה גידול בבלוטות הרוק.
(כאמור – אין קשר ל-HGH)
תודה על התשובה המלומדת
בהמשך לשרשור על סטרואידים, כתבה מעניינת עליהם בנבא.
http://www.sportsonearth.com/article/41666640/
המאמר מ-2013, מאז ב-NBA הכניסו משטר בדיקות לגילוי שימוש ב-HGH.
לכל טועני הקונספירציה – סוג השימוש עליו כתוב במאמר הוא שימוש ב-HGH לצורך קיצור זמני ההתאוששות.
(זמני התאוששות קצרים יותר = יותר אימונים)
דרך אגב, זוכי מדליות אולימפיים עוברים כולם בדיקות לגילוי שימוש בחומרים אסורים.
בהמשך למה שכתבתי –
א. מאמר טוב, ואינפורמטיבי. תודה שצרפת את הקישור.
ב. אני מסכים אם הטיעון המרכזי במאמר – יש בוודאות מי שמשתמשים במשפרי ביצועים ב-NBA.
סכומי הכסף גדולים כל כך. אם הבחירה היא בין להיות שלקן גבולי ב-NBA, לבין לקחת את הסיכון, ולהשתפר מספיק בשביל חוזה –
אז בטוח יש מי שלקחו את הסיכון.
רק שצריך להשים לב שהדוגמאות שהובאו במאמר הם מענפים בהם הרווח משימוש ב-HGH הוא ברור ומיידי.
שיפור באחוז או שתיים בחבטה ב-MLB יכול להיות שווה עשרות מיליונים.
שיפור של שניות בודדות בתחרויות הרכיבה על אופניים, יכול להיות ההבדל בין בינוניות לקונטנדריות.
בכדורסל, אין HGH שיגרום לשחקן לקלוע אחוז או 2 יותר טוב מהעונשין, או שיגרום לשחקן למסור טוב יותר, או מדויק יותר.
לחובתו של גיימס תמיד יעמדו-
ההפסד המביך לדאלאס
התבוסה המחפירה לספרס בהפרשי ענק
והמזל שריי אתן הציל אותו אחרי שביקה בדקות האחרונות.
זאת לעומת מייקל שהחא לא רק 6 מ 6 אלא גם תמיד העלה את רמתו בגמרים
6 מתוך 6 תמיד יהיה אחוז טוב יותר ממה שלברין ישיג. על אחת כמה שלברון הפסיד שני גמרים באופן מביך
אז לטענתך ההישג של אולג'ואן יותר טוב – 2 מ-2 בגמר?
זה מגוחך.
מייקל הפסיד 11 אליפויות (עונות בהם לא עלה לגמר)
לאלג'ואן יש 2 מ-3 אאל"ט.
כן, האחוז בגמרים די משעשע. הרי אף אחד לא מדובר על זה שג'ורדן הודח פעמיים בסיבוב הראשון ולברון בכלל לא. כנראה שעדיפה הדחה בסיבוב הראשון על פני גמר.
השביקה זו אגדה מארץ האגדות. מספיק להסתכל על נתוני הרבע האחרון והארכה, כולל השלשה שקדמה לזו של אדן וכלל סל הניצחון בהארכה, כדי לדעת שזה שטויות.
כן, מי שלוקח על עצמו הרבה גם טועה.
לג'ורדן היה משחק פלייאוף עם 4 קליעות מהשדה בלבד. לג'ורדן היה משחק הדחה על 5/12 מהקו. היום כבר היו מדביקים לו על זה תוויות.
מתן, זה ידוע שיש אנשים שיחפשו כל דבר על מנת לגמד את לברון כמו שידברו על הסל של ריי אלן וישכחו שלפני השלשה של ריי אלן הייתה שלשה של לברון ואם לא השלשה הזו לשלשה של ריי אלן אין משמעות שוכחים גם שהיה מש' 7 בסדרה מש' שבו לברון היה פשוט מצויין והוביל את מיאמי לאליפות אבל כרגיל אנשים מחפשים כל פרט קטן שהם יכולים לשלוף כדי לגמד את לברון.
מתן רק בשביל השעשוע שלך.
שחקן א קלע במשחק 10/12 מהשדה.
שחקן ב' קלע 10/30מהשדה.
אז לצורך השעשוע אני מבין ששחקן ב הרבה יותר מרשים כי הוא זרק המון לסל.
תחשוב איזה קשה זה לשחקן אחד לזרוק 30 פעם לסל!!!
אז כן השתמשתי קצת בדמגוגיה אבל להגיד שרק ההגעה לגמר היא הישג ואם נלך (אני יודע שאתה לא חושב ככה)לפי התזה שלך לברון יותר גדול ממייקל כי הוא הגיע כבר 8 פעמיים לגמר(החשבתי גם את השנה) ואילו מייקל הגיע רק 6 פעמיים וזה יותר חשוב מכמה פעמיים זכיתי ומכמה הזדמנויות
יש הבדל גדול – השחקן שזרק 30 פעם לסל עשה זאת על חשבון המשחק הקבוצתי.
תודה שעשית לי את החיים קלים והבאת את הטענה שאני תמיד טוען נגדה. הגעה לגמר *אינה* החטאה מהשדה. היא עונה שאפשרה מקום בפלייאוף + מעבר 3 סיבובים אזוריים. אין אפילו קשר קלוש להחטאה. גמר זה הישג גדול. החטאה מהשדה… לא ממש.
החלק האחרון שלך הוא (שוב, לצערי) ניסיון לטעון משהו שמעולם לא טענתי. זה שתכתוב "התזה שלך" *לא* יהפוך את זה לתזה שלי וכבר כתבתי לך זאת בעבר.
מדליית כסף היא הישג. האם זה אומר ש-3 זהב + 4 כסף > 6 זהב? אני מעולם, אבל מעולם לא טענתי דבר כזה.
מה שאני אומר הוא ש-3 זהב + 4 כסף > 3 זהב + 0 כסף.
קאפיש?
שים לב שרשמתי שאני יודע שאתה לא חושב כך.אבל אתה מחשיב את זה כהישג שלו ולכן זאת תזה שלך
הטענה שלך הייתה נכונה במידה והגעה לגמר הייתה שיוויונית כלפי כולם זאת אומרת שהיו מגיעות 16 הקבוצות הטובות ביותר בכל הליגה והוא היה מצליח להגיע 8 פעמיים לגמר,ברגע שזה לא המצב ואני אפילו לא נכנס לעניין של קונפרנס קל או קשה אז זה לא הישג ומבחינתי שחקן שעשה 3מ-4 נחשב יותר מאשר שחקן שעשה 3-8.מה עוד ששורה תחתונה שמדברים על דיוני GOAT מספר הטבעות על היד קובע.(וראסל לא קשור כי זה תקופה אחרת) ונראה לי שעוד 50 שנה שהנכד ישאל מי זה לברון אז נספר לו בסוף בסוף כמה אליפויות הוא לקח ולא נגיד ש7 פעמיים רצוף הוא הגיע לגמר.
עדיין לא הבנתי. אני מבין שמבחינתך הגעה לגמר אינה הישג. מה שאני לא מבין הוא למה עדיף לעוף בסיבוב הראשון/שני/גמר אזורי. זה מה שהלכה למעשה אומרת המשוואה 3/4 > 3/7. נניח שהיית אומר ש3/4=3/7. ניחא. אבל איך זה עדיף ממש לא ברור לי.
כי קודם כל אתה יודע כבר שאני משווה שחקנים לפי קטגוריות שונות ולמורך העניין אם כריס פול יגיע לגמר זה כן מבחינתי ייחשב הישג שלו.מעבר לזה כי סדרת גמר זה הדבר האמיתי וכמובן זה תלוי קונפרס/קבוצות וברגע שהגעת לדבר האמיתי שלשמו אתה משחק ולא הצלחת בו לא פעם ולא פעמיים ונכון לעכשיו 3 פעמיים אז מבחינתי זה לא נחשב הישג.זה אומר שהגעת עד הבאר ולא הצלחת לשתות.אז כן מבחינה יבשה אתה צודק להגיע ל7 גמרים רצופים זה דבר יפה ומכובד אבל לבטח לא אחד מהישגים של לברון וכן אני יעריך הרבה יותר שחקן שהאחוזים שלו בגמר הרבה יותר גבוהים מאשר שחקן שהאחוזים שלו לגמר פחות גבוהים
אופס, ההפסד נמחק לי מהזיכרון . . .
אתה כמובן צודק בהכל
אנחנו משווים פה את ג'ורדן וג'יימס.
על אולג'ואן (שחקן גדול בפני עצמו) אף אחד לא מדבר כגדול השחקנים בכל הזמנים. אז הניסיון להתפלפל ולכלול אותו כדוגמא להפרכת טיעון ה 100% הוא לא רלבנטי.
ג'ורדן היה דומיננטי בכל 6 הגמרים אליהם הגיע. ג'יימס שבק בשניים. שבק. אין תרוץ להפסד מול דאלאס ואין תרוץ להפקרות ההגנתית מול ס"א ולתבוסות אותן מיאמי חטפה באותה סידרה.
את שתי המכות הכואבות האלה ג'יימס לא יוכל למחוק. גם אם יזכה ב 6 אליפויות אלה מכות שגורעות מסה"כ הניקוד שלו.
לברון נתן הצגות גדולות בגמרים אין ספק. אבל היו לו נפילות לא מוסברות שעלו לקבוצה שלו בתארים.
אתה אשכר מאשים את לברון בגמר 14'? נתן שם משחקים הירואים. טוב לשכנע הייטרים עם עובדות זה לנסות לשכנע רגש בשכל
אני לא מבין מה מביך בלהעפיל לפיינלס בגיל 22, בעונה ה-4 בליגה,
כשחקן מוביל בקבוצה.
וזו לא איזו קבוצה סתמית אותם הקאבס הדיחו בדרך לפיינלס של 2007 , אלו הפיסטונס אותם הם הדיחו.
מסכים עם עגל.
6 מ-6 , זו סתם ססמה. זה אומר שההפסד לאורלנדו ב-95' למעשה שיפר את הרזומה של ג'ורדן???
יש אמת במה שסלים כתב
אנשים שכחו דבר מאוד חשוב – אסתטיקה. לברון לא באמת שחקן כדורסל. הוא תופעה נדירה של עליונות פיזית ומנטלית, שבמקרה בחרה לבוא לידי ביטוי על מגרש הכדורסל. כשצופים במשחקים שלו, הכדורסל הטהור, הראשיתי, הפיוטי – הוא דבר משני. אין לי כוח להסביר. תבינו לבד.
אסתטיקה. זה בעיני המתבונן.
אני מוצא את העובדה שלברון יודע למצוא מאצ' אפים במהלך המשחק כמו קווטרבאק בפוטבול,
דבר סופר אסתטי.
נהניתי מאוד לראות איך במשחק 2 מול הפייסרס הוא זיהה את המיס מאצ' על לאב,
ובמשך 5 או 6 התקפות רצופות הוא מצא את לאב בדיוק על הבלטה האהובה עליו.
או איך הוא למד למצוא את קורבר –
לא רק במיקום עליו הוא מגיע אחרי חסימה, לא רק בתזמון של המסירה, אלא גם כך שהכדור הגיע אליו בגובה בו קורבר מסוגל לשחרר זריקה ביעילות המרבית.
אבל כאמור – בעיני המתבונן.
(דרך אגב, אם שמת לב, לאחרונה יצא לי לכתוב מספר תגובות מתלהבות אודות דריימונד גרין. לדעתי, יש לו את אותה ראיית משחק כמו של לברון, רק בצד ההגנתי. הוא קורא את המשחק ברמה הגבוהה ביותר, וזה אותו תענוג לצפות בו משחק כדורסל.)
אני לא בטוח שהתיאורים שלך עונים להגדרה של "אסתטיקה", מבחינת המשחק עצמו. אתה מדבר על דברים שיותר מתאימים לפוטבול או לחילופין, לשח מט. משום מה אני מוצא את התנועה של גרין על המגרש, יותר אסתטית מבחינת כדורסל, מהתנועה של לברון (וגרין הוא לא גדול האסתטים, בלשון המעטה).
כשלברון מטביע אתה אומר "וואו", אבל זה בעיקר בגלל הכוח. כשהוא חודר עם שמאל על הקרש – שזו הפעולה היחידה אצלו שאכן באמת "יפה" לעין – אתה רואה שם המון כוח (בשונה מראסל ווסטברוק למשל). כשלברון קולע שלשה זה נראה כמו גבר פלגמט שזורק עם הבן שלו על סל קטסל – הכי רחוק מאסתטיקה. ד"א, זאת גם הסיבה שהיה לי קשה לאהוב את הכדורסל של שאקיל.
אני מצרף קישור להיילייטס של לברון מסדרת הגמר בשנה שעברה. כוח כוח ועד כוח. לפעמים יש תחושה שמגיעה רכבת.
https://www.youtube.com/watch?v=bl3JCYxLvDI
איפכא מסתברא:
כן, לברון הוא אחד השחקנים הגדולים שידעה הליגה (דופק על מפתן הטופ 10?)
כן, הוא כנראה גדול ה- SF (אני עדיין מחזיק מלארי יותר, אבל אני מבין לגמרי את הטענה הנגדית)
כן, הוא שחקן בעל פיזיות נדירה וראיית משחק מדהימה
כן, גם אצלי מתחלף התיעוב להערכה עמוקה
ועדיין:
א. הוא תמיד מעדיף את המזרח הנוח על פני המערב הפרוע
ב. השנה הקבוצה שלו מגיעה לפליאוף בכושר איום ונורא. לא אפול מהכיסא עם הם יפסידו את אליפות המזרח. אליפות שנייה? לא מאמין, אפילו בלי קר.
ג. הסדרה מול אינדי משקרת. זה לא שהוא והקאבס היו כל כך גדולים, אלא אינדי עלובה אמיתית. הקאבס עוד לא יצאו מהבור שהכניסו את עצמם והם צריכים להשתפר מאד כדי להגיע לסדרת הגמר כבעלי סיכוי
ד. מייקל? סליחה, יש לך טעות בסדרי גודל
ה. מייקל? ה- GOAT שלי הוא ביל ראסל. תתקשרו אלי כשמישהו יתקרב ל- 11 טבעות
למה שלברון יבחר לעבור למערב? כי קשה שם יותר? למה שלא יתאגדו 2-3 סופרסטארים מהמערב ויעברו לקבוצה במזרח במקום? ללברון אין שום סיבה לעבור למערב כשהוא כל שנה מצליח לעשות פיינלס.
מסכים לגבי הכושר של קליבלנד, אחרי שטורונטו תעבור את מילווקי נדע מה מצבם האמיתי.
ההבדלים בין קבוצות המערב וקבוצות המזרח הם מזערים ביותר. המערב ניתח את המזרח יותר מאשר המזרח את המערב במספר משחקים קטן מאד.
1. איזה שחקן בהיסטוריה עבר קונפרנס רק בשביל לעבור קונפרנס?
2. במקום מיאמי עובר לס"א. סוגר העונה אליפות 7 ברציפות.
+1
פארקר, ג'ינובלי, לברון ודאנקן בשנת 2010. תכלס, לברון יצא פראייר 🙂
לגמרי!!!
תמיד אני טוען שרוברט הורי (7) גדול ממייקל (6) ואנשים מסתכלים עליי מוזר. סוף סוף מישהו שמבין את המשמעות בלקיחת טבעות.
כשלברון התחיל את הקריירה במזרח הוא נלחם בקבוצות מצויינות כבוסטון ודטרויט. זה שהמזרח נהייה חלש אפשר לפרש בתור שחקנים שברחו למערב, לדעתי זה קודם ללברון נשאר במזרח.
כל הדברים של מה קורה עכשיו לא רלוונטים בדיון היסטורי.
מסתכלים עליך מוזר בצדק כי הורי אמנם היה וינר גדול אך לא כוכב מוביל כמו מייקל ומג'יק ובירד ולברון וכו' וגם לא כמו וואת'י ומקהייל וכו' לכן היתרון בטבעות של הורי חסר משמעות ובווגאי כשהייתרון הוא אחד, גם כוכבי על עם פחות אליפויות ואף בלי אחת לרפואה כדורסלנים גדולים יותר מהורי, כמו מג'יק וכארים וורת'י, בירד ומקהייל ופאריש וכל הכוכבים המובילים של הקבוצות הטובות ביותר.
אני חושב שפיספסת את הציניות שבתגובה. הכוונה היתה שלהשוות שחקנים לפי כמות הטבעות זו דרך לא ממש הגיונית לקבוע מי טוב יותר.
זה כן כשמדובר בכוכבים שהובילו את הקבוצות שלהם לאותה אליפות ולא על שחקני המשנה
הציניות במיטבה.
אין ספק שראסל הוא בדיוק הורי, שחקן משנה שלא עשה כלום בקריירה שלו חוץ מאשר לזרוק מישהו על שולחן המזכירות
וזה מוזר שאת פרס ה- MVP של סדרת הגמר מחלק איזה תמהוני זקן ומוזר בשם ביל מהשמו
לגבי לברון לעומת בירד. לברון עדיין פחות מבירד ויישאר כך. העובדה שהוא באופן טבעי אתלט הרבה יותר טוב וחזק הרבה יותר לא עושה אותו לכדורסל טוב יותר.
בירד היה גאון כדורסל לא פחות אם לא יותר; מנהיג ווינר והופך את השחקנים שסביבו לטובים יותר לא פחות מלברון אם לא יותר בירד היה כזה מהרגע הראשון שנכנס לליגה וללברון לקח זמן להיות כזה; ריבאונדר גדול יותר מלברון באופן משמעותי; קלעי מכל הטווחים גדול יותר והרבה יותר טוב מהקו; מוסר גדול לא פחות למרות ממוצע נמוך יותר (לא בהרבה), חוטף טוב פחות אך לא בהרבה אך ברגעים מכריעים היה לא פחות טוב; הובלת מהלכי הגנה קבוצתית לא פחות טוב מלברון; בירד הוא היחיד בכל הזמנים עם ממוצע של 24, 10, 6, לא פחות ממה שלברון הוא היחיד עם 27, 7, 7.
היתרון המשמעותי היחיד של לברון הוא בהגנה אישית.
כך שבמכלול היכולות והתכונות הנדרשות משחקן כדורסל, בירד טוב יותר!!!
אם אתה מסתמך על סטטיסטיקה נטו –
אז לא (הבאת נתונים, רק שהם חסרים).
(אצלי הם כרגע בשוויון)
בירד לא עדיף רק בנתוני כ"ח אלא גם בנתוני קליעה, לפחות חלק מהם, והיתרון באסיסטים לא משמעותי ולא מצביע על יכולת מסירה טובה יותר.
ולגבי הגנה זה נכון להגנה האישית אך בתרומה להגנה הקבוצתית בירד היה לא פחות גדול.
וכן בירד היה מנהיג ווינר לא פחות גדול אם לא יותר ועשה את השחקנים שסביבו לטובים יותר לא פחות מלברון אם לא יותר ובניגדו ללברון בירד היה כך מהתחלה.
כך שבמכלול היכולות הנדרשות בכדורסל בירד לא פחות טןב אם לא יותר
זו תגובה לחזיר היבלות הצעיר.
לברון קולע 2 נק' יותר ב2% איכות יותר. בפליייאוף זה כמעט 4 נק' ב3% יותר זה משמעותי. ואני יודע שלארי קלעי מיד ריינג' ו3 טוב מלברון אבל זה נכון גם לגבי דגן יבזורי אחת לי אם לברון עושה את הנקודות מקליעה כמו שהיה לארי או מחדירה ויכולת אישית הנקודות הם אותו דבר(ומבחינה כדורסלנית הרבה יותר מעניין בעיני שחקן שמיצר לעצמו מצבים כל פעם בדרך שונה משוטר שתמיד עושה אותו דבר כמעט). לברון ענק בהגנה קבוצתית הרבה יותר מלארי ולראיה הגמר האחרון- רוב הכדורים שהוא הרוויח (הוביל את שני הקבוצות בחס' וחט') היו מעזרה בהגנה. ווינר ו"מנהיג" זה מושג אמורפי שנקבע לפי תוצאת הרגע : דירק נוביצקי נחשב שנים ללוזר הגדול(ההדחה מול ממפיס וההפסד בגמר להיט אחרי הובלה 2:0 בסדרה) ובאבחת סדרה אחת מופלאה הפך רטרואקטיבית לווינר הנצחי. לגבי הקטע של לעשות את השחקנים שלך טובים יותר קשה לי להתווכח אני יודע שלברון עושה את זה מצוין אבל לא ראיתי את לארי בזמן אמת כדי לקבוע אם זה נכון
24.3 נק' ב-51.4% אפקטיבי לבירד,
27.1 נק' ב-53.6% אפקטיבי ללברון.
זה פער לא קטן בכלל.
בנתוני הפלייאוף, הפער רק גדל –
23.8 נק' ב-48.5% אפקטיבי לבירד,
28.1 נק' ב-51.5% אפקטיבי ללברון.
זה כבר פער גדול.
צריך להביא בחשבון שבירד נפצע הרבה יותר והפציעות פגעו בנתונים דלו.
במחילה, אך פער של 2.2% הוא פעל די קטן ופער של שלושה אחוזים (למעשה 2.8 כי ללברון 51.3) אינו גדול כלל. והנתונים של בירד נמוכים מיכולותיו האמתיות בגלל הפציעות הלא מעטות והרבות יותר משל לברון (שימשיך כך כמובן). לכן אי אפשרלהשוות אחד לאחד במצבכסה אלא רק בין שחקנים שנפצעו באותה מידה או לא נפצעו באותה מידה.
אחרי 13 עונות:
ליגה סידרה:
נקודות: לברון 27.2, בירד 24.3.
EFG%: לברון 53.2, בירד 51.4.
TS%: לברון 58, בירד 56.4.
פלייאוף:
נקודות: לברון 28, בירד 23.8.
%EFG: לברון 51.3, בירד 48.5.
TS%: לברון 56.5%, בירד 55.1.
האם אפשר הסבר למה בירד עדיף בנתוני קליעה?
אי אפשר לעשות השוואה כזו בין שחקנים שאחד מהם נפצע הרבה יותר והפציעות הלא מעטות של בירד פגעו בנתוני הקליעה שלו, כך שהפער האמתי ביכולות הקליעה קטן משמעותית מהפער שאתה מציג ואולי לא קיים.
לא הבאתי רק סטיסטיקה אלא גם גאונות כדורסל, מנהיגות ווינריות והפיכת השחקנים שסביב לטובים יותר והגנה קבוצתית
שתי שאלות-
1.כמה משחקים של לארי בירד ראית בזמן אמת?
2. על פני כמה עונות ראית אותו?
הנתונים וההישגים של כל שחקן מתועדים גם בלי לראותם.
ראיתי משחקים או תקצירים של בירד מכל הקריירה וכן ראיתי סרטונים המציגים את יכולותיו.
עדיף עליו בכל סטטיסטיקה חוץ מריבאונד(גם באחוזי איכות מהשדה), כמו גם בהגנה. יותר פעמים mvp ויותר פעמים mvp ליגה. אלמלא צבע העור לא היית משווה אותם בכלל
גם אם לברון יזכה בעוד כמה אליפויות, מייקל יישאר גדול יותר, כי הוא היה. מנהיג ווינר גדול יותר, קלעי גדול יותר, שחקן הגנה גדול יותר, מוסר גדול גם הוא, ריבאונדר לא פחות טוב לעמדתו וגובהו, חוטף וחוסם גדול יותר.
במכלול היכולות והתכונות מייקל פשוט גדול יותר באופן משמעותי ללא כל חולשה כמו שיש ללברון מהקו.
מהיכן הנתונים של – "מנהיג ווינר" ?
ולמה הגובה של לברון לחותו כשמדובר מג'ורדן, אבל לא בבירד?
לחובתו
מאותה סיבה שלברון לא בסדר על זה שהוא עזב את קליבלנד וגם לא בסדר שהוא לא עבר למערב.
וגם לא בסדר כשהוא מדבר ולא בסדר כשהוא מחייך ולא בסדר כשהוא נופל ולא בסדר כשהוא בוכה
לא מדובר בנתונים אלא בתכונות שג'ורדן היה בהם מעל כולם ועד היום כולל לברון אין מי שמשתווה לו בזה ולא בעוד דברים. והגובה לא לחובתו של אף אחד. בירד הוא בגובה של לברון ועם ממוצע גבוה יותר באופו משמעותי ושיאי כ"ח לעמדה שלברון לא יכול להתקרב עליהם כמו למשל ממוצע 15.33 לגמר ו-14 לפלייאוף ב-81'.
בירד גבוה מלברון ב-4 סנטימטרים.
תבדוק את נתוני הפלייאוף של ה-2, ואז את נתוני ה-2 בפיינלס.
תגלה שההשוואה בין ה-2 על סמך סטטיסטיקות היא בברור לטובת לברון.
עם התחשבות בפער בגובה, בירד ריבאונדר טוב משמעותית.
כבר כתבתי שהפער בנתונים בפועל אינו משקף את ער האמתי ביכולות כי נתוניו של בירד נפגעו מכל פציעותיו שהיו רבות יותר מאצל לברון והפער האמתי קטן משמעותית עד לא קיים. ובירד היה מנהיג ווינר והפך את השחקנים שסביבו לטובים יותר לא פחות מלברון אם לא יותר. והוא היה וינר כפי שהיה מהרגע הראשון שהגיע לליגה מה שלא היה אצל לברון.
וכן היה גאון כדורסל ברמה של מג'יק ולא פחות מלברון אם לא יותר.
מנחם אתה צודק! ולפי דעתי כבר היום הוא משתווה לג'ורדן, מה שלברון עשה עם קבוצות עלובות ג'ורדן לא הצליח.
צריך לעשות הפרדה בין האישיות המעצבנת שלו לבין היכולות שלו.
בעיני מהלכי ניהול הקבוצות שלו, והעובדה שיצר עד עתה בעצמו שתי קבוצות אליפות, לא רק שלא מורידה מערכו, אלא להיפך – זה שם אותו במקום הראשון, כשחקן הראשון שממש את הכוח שלו כדי לנהל את הבעלים והמנהלים של הליגה. זה ממש לא לחובתו, זה לזכותו. אף אחד לא מנהל אותו, הוא מנהל את כולם – ומביא את ההישגים.
מתן כותב פה שלא תפספס שרשור.
העניין שמביאים מאזן בסדרת גמר למול הדחה בסיבוב ראשון היא פשוטה היות והטענה העיקרית כלפיי לברון שהוא היה מודח בשלבים מוקדמים הרבה יותר במערב .לכן זה שאתה מגיע לגמר הליגה ומפסיד את הגמר מחזק את הטענה שהגעת לגמר לא בגלל שאתה חזק אלא בגלל שהקונפרס חלש.
ועובדה היא שמייקל לקח את כל הגמרים מכאן אתה למד שמייקל בניגוד ללברון לקח את הגמרים כי הוא פשוט היה חזק .
הבנת ?
אני לא הבנתי.
באיזה מהגמרים, פרט אולי לראשון עם קליבלנד, תוכל להצביע על כך שהקבוצה שלברון שיחק בה לא נמנתה עם 2-3 הקבוצות החזקות בליגה (בשני הקונפרנסים) ?
הייתי חושב שאולי מדובר במשהו בעייתי אם וכאשר באופן קבוע היו משחקות בגמר המערב שתי קבוצות טובות יותר מהנציגה המזרחית בגמר.
אני, לשם הדיון בלבד, זורם עם ההנחה שאין שום הישג ברק להגיע לגמר. אין. אפס. זה בכלל לא הישג.
עכשיו עדיין לא הצלחתי להבין למה 3/7 זה פחות טוב מ-3/3. הטענה שלי היא שלזקוף לחובת מישהו העפלה לגמר זה מגוחך. כאילו שאם היה מודח לפני היה שחקן גדול יותר. האם אתה מבין כמה אידיוטי זה נשמע?
מתן – אני מקנא והמום מהסבלנות שאתה מגלה כלפי בורות. אני מזמן כבר תלשתי שערות וניקרתי לעצמי את העיניים.
פוסט מעולה
אם רק היה לו אופי קצת פחות בכייני והוא היה מעורר פחות אנטגוניזם הוא היה שם עם כל הצער שבדבר
הוא שחקן נדיר הרבה הודות לעיקביות המטורפת של 14 שנה
אני מכה על חטא ולאחר שנים שהיה אצלי מחוץ לעשירייה של כל הזמנים, לאחר הגמר האחרון נכנס אצלי ישר לחמישייה –
סטלין, היטלר, פול פוט, קליגולה, לברון
😂
היינו כולנו סקרניים איך תגיב
😀
😂😂
גדול אתה אשך
ולסיכום:
מסי זה לא זה, עד שלא יזכה במונדיאל.
חשבתי הרבה למה לברון מעורר כל כך הרבה אמוציות, ברובן שליליות.
זה נשמע מצחיק, אבל אני באמת חושב שזה בגלל שהוא מכוער. אם הוא היה גבר יפה כמו ג'ורדן או סטף היה מקבל יחס אחר. זה נשמע מגוחך, אבל ככה המוח (גם שלי) עובד.
ב-PEOPLE MAGAZINE בחרו בלברון כ"אחד מעשרת הגברים הסקסיים" של השנה (זה לא אומר שהיית ממהר להיכנס איתו למיטה)
מנחם, המשך המאמר ציין בפירוש: "עבור נקבת בבון"…
אין ספק שמבחינת כדורסל בהחלט מדובר בטופ שבטופ כבר כמה שנים ובפער מכל שחקן אחר בליגה. אלה מה, יש גם דברים אחרים שבגללם הוא הפך לכזה אייקון שנוא ואהוב. כשאני חושב עליו יש את התקופה שקדמה למיאמי עם ההצגה המטורפת מול דטרויט והעליה לפיינלס והמחשבה שהוא הולך להשתלט על הליגה, אבל לצערי כעת כשאני חושב עליו זה לצד כדורסל פנומנלי כמו בפיינלס של לפני שנתיים כשסחב קבוצה מגוחכת לפייט מול גולדן סטייט, דברים אחרים כגון מחיקת התרגיל של בלאט והזלזול הגס בו,
העובדה שהוא כל הזמן מדבר על הלגאסי הראשמור. אני חושב על הפלופים שלו , על השטות עם סרט הראש נגד הספרס, על עבירות התוקף והצעדים שנסלחים לו כל כך הרבה (זכור לי בפיינלס של השנה שעברה שפתאום נשרקו לו פעמיים צעדים ומישהו כאן בתגובה נהדרת קבע שהליגה הודיעה שהחליטו רטראקטיבית להחזיר או משהו בסגנון).
ובעיקר על המשחק הרביעי בפיינלס האחרון, אחרי שהבין שהקבוצה שלו בדרך לעוד הפסד בסדרת גמר שוקארי הולך להשתוות אליו במספר האליפויות ואחרי תצוגות מאוד בינוניות שלו בשלושת ההפסדים ביחס לציפיות , הוא החליט לשחק במשחק אחר ולהוציא מהכלים את גרין וגם את קארי, ואפילו במסיבת העיתונאים אחרי המשחק במקום לדבר על כדורסל נטו הוא דיבר על שיפוט. הדבר הוביל להרחקה שאני לא מסכים עמה (אגב כנראה שיש לו משהו מאוד חזק שם באיזור החלציים אם לא קרה לו כלום ממכה של גרין שם…) ושינוי כל הסדרה מכדורסל לדברים של מחוץ למגרש עם אשתו של קארי, הקהל וכו'…
לכן הוא בהחלט שחקן עצום עם סט יכולות שלא היה כדוגמתו לדעתי, ולצד מה שייזכר ממנו כמו הבלוק הגדול ההוא, ההטבעות, המסירות המדהימות הקאמבקים ועוד . אני לפחות אזכור גם את הדברים הרעים כמו מה שכתבתי ואת הירידה בלי ללחוץ ידיים (לא שקליי תומספון בשנה שעברה היה טוב יותר בהיבט הזה אגב ), את ההתבכיינות על טראש טוק ,שריקות,, ההתבכיינות על הסגל הלא מספיק טוב לכאורה ועוד..
תגיד אתה רציני? אין שחקן בליגה שלא עושה פלופים (מי יותר ומי פחות) ותוסיף לזה שכל הליגה מלאה בשחקנים שעושים צעדים בכל מהלך שני ולא מקבלים שריקה נגדם זה שהפכת את זה לדברים שרק לברון עושה זה בולשיט אחד גדול.
למה אתה שם מילים במקלדת שלי, איפה אתה רואה שכתבתי רק הוא ? אצלו זה פשוט מאוד בולט, מדובר בשחקן חזק מאוד והפלופים שלו ממש מביכים. לא אני קראתי לו לפלופ משום מה השם הזה נדבק אליו ולא אל כל הפלופרים האחרים בליגה. על הצעדים שלו דיברו כבר כל כך הרבה ושוב, זה שעוד עושים את זה לא ממש אומר שזה בסדר .מכל מה שכתבתי לקחת שני דברים שכביכול רק הוא עושה והפכת את הכל לבולשיט, אז אני רציני ?
קראתי הכל אבל לא יכולתי שלא להתייחס לשני הדברים האלו כי הליגה הזאת זו צעדה בלתי נגמרת וג'יימס הארדן וטוני פארקר עושים לא פחות פלופים מלברון אם לא יותר אז שאתה מייחס לגנותו של לברון את הדברים האלו כשכמעט כל אחד בליגה עושה את זה אז זה בולשיט.
מדובר בגיזענות חלקית וקנאות לשמה.
לברוןן כבר היום אגדה בסולם של מוחמד עלי, טום ברודי ואון גראצקי.
אני מסכים עם מה שכתוב בכותרת כמה כמה שנים.
לברון שחקן אגדי
*כבר כמה שנים
מאז שדיוויד בלאט אימן את לברון הוא קפץ מדרגה בחוסנו המנטלי.
דייויד היהודי השפיע מחכמת האיתנים של עם הנצח שנתמזגה בשריר הג'ונגל האימתניים של לברון, צאצא ללוחמי הטוטסי הידועים בכל היבשת השחורה.
איזה בולשיט.
לא קרוב ולא נעליים.
לא הבכיינות.
לא ההזדקקות לכל כך הרבה סדרות פלייאוף להגיע לכמות הזעומה של האליפויות עד כה.
לא המזרח האין-תחרות בשנים שלו.
כל כך הרבה שחקנים מדורגים מעליו.
"ההזדקקות לכל כך הרבה סדרות פלייאוף להגיע לכמות הזעומה של האליפויות עד כה" – אם הוא היה מודח בסיבוב הראשון כל שנה, מלבד 2012, 2013 ו-2016, הוא היה יותר גדול?
עזוב לאנשים יש מנטרות הם חושבים שאם הם יחזרו עליהן כל הזמן, זה יהיה נכון. הרי אם לברון היה לוקח 3 אליפויות מ-3 גמרים, אז היו מדברים על "לברון משחק בקונפרנס כל כך חלש ועדיין לא הגיע ליותר גמרים" תמיד כמשדובר בלברון ג'יימס אנשים יחפשו איפה הם יכולים לגמד.
100+
זה הגיון סופר עקום לחשוב ש 3/3 עדיף על 3/6 למשל
הרי האפשרות השניה אומרת שמעבר לזכיה בשלוש אליפויות הגעת גם לשלושה גמרים והאפשרות הראשונה אומרת שזכית בשלוש אליפויות וזהו.
ההגיון אומר שהאפשרות השניה עדיפה בהרבה
אני מסכים עם זה שלברון שחק מדהים, ושהוא באמת כיום השחקן הטוב בעולם, אבל אני עדיין לא חושב שאפשר להשוות אותו לג'ורדן משתי סיבות:
1. לברון בחר בדרך הקלה בשביל האליפות, הוא החליט לעזוב את קליבלנד בשביל להשיג את האליפות הראשונה שלו ובשביל זה הוא החליט לשתף פעולה עם עוד 2 סופרסטארים.
2. לברון מחזיק לקליבלנד בביצים, לברון מתלונן כל הזמן, כמו שהעונה, הוא החליט שחייב להגיע עוד פליימייקר, אז הוא החליט ללכת עם זה לתקשורת ולדבר על זה באופן פומבי, במקום לעשות את זה "מאחורי הקלעים" עם ההנהלה, או עם המאמן. שחקן שעושה דבר כזה, לא משנה אם זה צודק או לא, מראה על חוסר אמון בהנהלה שלו ובקבוצה שלו להצליח, לברון הוא לא שחקן בקליבלנד, לברון יותר מרגיש כמו שחקן, GM ומאמן של קליבלנד.אני לא זוכר מצב שבו ג'ורדן החליט לשנות מה שהמאמן אומר ואז הוא החליט לקחת קרדיט על זה ולהשפיל את המאמן. ללברון אין כבוד לסמכויות שמעליו וזה מה שמבדיל אותו מג'ורדן לדעתי ובגלל זה הוא לעולם לא ישתווה אליו.
ד"ש מדאג קולינס. למרות שאולי ג'ורדן לא העיף אותו אלא הפסיד אותו על שולחן ההימורים.
מעניין איך אלוהים של שנות התשעים היה נראה עם ציפור מצייצת על הכתף, ספר מרוח לו על הפרצוף, דרקון עם זנב של מאה עיגולים ומיליון יתושים מוצצי דם סביבו.
שם בצד את היכולת הגופנית. החוסן המנטלי ויכולת הניהול העצמי, מחוץ למגרש, שנדרשת מלברון (ושאר כוכבי על כיום) נמצאת קרוב מאוד לגבול הבלתי אפשרי.
לא סובל את האפס הגמור הזה, כמעט כמו ששנאתי את ג'ורדן..
תודה לכל המגיבים, וברכות על רמתן!
תודה לך מנחם.
אולי פספסת, שואל שוב – יש לך אולי לינק למאמר של מייקל יאנג? עוררת את סקרנותי
http://www.espn.com/nba/playoffs/2015/story/_/id/13071387/lebron-james-unfathomable-workload
אחלה, תודה!
מנחם אתה ענק
קשקוש בלבוש!
מאחר והתחלתי לעקוב אחרי הליגה מאוחר יחסית, אין לי את היכולת להשוות תחושות וספקולוציות לעבר.
לכן אני פונה למגיבים כאן –
איזה קבוצה עדיפה בעיניכם?
שיקאגו של אחרי ג׳ורדן (בפרישה הראשונה),
או,
מיאמי שאחרי לברון (מתוך הנחה שבוש לא נפצע)?
ללא ספק הבולס
ג'ורדן והטריו ההגנתי הגדול בהיסטוריה ( פיפן ג׳ורדן רודמן )
איך שכחת את רון הארפר?
היה שחקן הגנה אדיר
איך שכחת את רון הארפר?
היה שחקן הגנה אדיר
גורדון לא נגע בווסט. שיפוט בושה
אלו שטוענים שלברון לא גדול בגלל אישיות דפוקה ובכיינית לא הכיר באמת את ג'ורדן: בן זונה אמיתי שהיה מסוגל למכור את אבא שלו בהימורים (ואולי באמת עשה זאת).
ג'ורדן פעם פיצץ משחק בגלל שלא קיבל עבירה בסוף משחק
לברון ענק ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו. אבל אני חושב שהסתמכות מוגזמת על סטטיסטיקות (לפעמים כלליות ולא מפורטות מספיק או כאלה שמשרתות את דעת הכותב) יכולה מאוד להטעות. אפשר להביא לא מעט דוגמאות והנה רק כמה מהן:
– למשל הגיוני בעיניי ששחקן שמשחק יותר קרוב לסל יקלע באחוזים גבוהים יותר
– או שלשחקן שמשחק יותר שנים יהיו סטטיסטיקות נמוכות יותר כי זה מתפרס על יותר שנים
– או שיש הבדל מתי ואיך קולעים – למשל שחקן שהוא ווינר וקילר שמתעלה בסוף המשחק (לקובי ומייקל זה בא טבעי ואצל לברון לא).
– הקבוצה וההנהלה שהוא משחק בה (ראו ההבדל בין קובי והלייקרס לבין סן אנטווניו ודנקן בשנים האחרונות – מאז שד"ר בס נפטר והניהול עבר לילדים).
– ונקודה אחרונה חשובה – איך זה נראה בשיא?! כלומר כשאתה משווה שחקן במשחק שיא או תקופת שיא לשחקן אחר – ולא רק לאורך זמן.
לכן אני עדיין חושב שקובי גדול יותר מלברון או שהם לפחות באותו Class (למרות סגנונות משחק שונים).
מהסיבה הפשוטה – שכשראיתי את קובי בשיאו הבנתי שלא יכול להיות משחק יותר טוב מכל ההיבטים והאיזון ביניהם (טכניקה, אתלטיות, גיוון, קילריות וווינריות, קבלת החלטות, דומיננטיות וההשתלטות על המשחק).
אבל זה כמובן רק אני ומה שאני רואה.
מזמן לא הגבתי כאן…
1. לארי בירד הכי גדול
2. יחד עם זאת לא ראיתי מעולם שחקן מושלם כמו לברון ולדעתי הוא עולה על מייקל כמעט בכל דבר, את מה שמייקל עשה בעזרת פיפן לברון עושה בעצמו, כן מייקל היה אולי סקורר יותר טוב וזוכרים אותו כווינר הכי גדול אבל זה רק בגלל שהוא לקח אליפויות נגד נמושות.
בירד הוא השחקן האהוב עלי אך עדיין מייקל הגדול ביותר. גם ללברון יש שחקנים מעולים לצדו כמו קיירי ולאב ובמיאמי היו לו את וייד ובוש, ובלעדיהם לא היה זוכה באליפויות כך שגם הוא לא עשה זאת לבד. כל סופרסטאר צריך עוד שחקנים מעולים לצדו כדי להוביל קבוצה ברמה של אליפות.
מייקל היה קלעי וסקורר טוב יותר באופן ברור, שחקן הגנה טוב יותר משמעותית, עם חכמת משחק לא פחות גבוהה והיה מנהיג ווינר אף גדול יותר. מייקל פשוט טוב באופן ברור מלברון ומכל שחקן אחר, כן כולל בירד.
ברכות אגב ללברון שניצח את סידרת הפלייאוף ה-30 שלו – ונכנס לעשירייה הראשונה (השתווה כעת למייקל, אם אתם ממש מתעניינים לדעת). היחידים בעשירייה הזו, אגב, שאינם מחזיקים בתואר MVP, הם פישר והורי שמובילים עם 40 ו-39 סדרות עם W, ופיפן החמישי עם 33.
רופאים ישארו רופאים… תמיד יתנו תשובה מנורמלת ושקולה.
אבל האמת שונה!
כל מי שהתאמן בצורה רצינית בספורט כלשהו, ובייחוד באומנויות לחימה (ולא בקרבות מגע מלא כל הזמן שהורסים את הגוף), יודע שהגוף מתחזק בצורה יוצאת דופן כשמתמידים. הוא לא נמדד כבר בקריטריונים של אנשים רגילים שעושים מידי פעם אימון בחדר כושר או משחק כדורגל עם החבר'ה.
ובין כל המתאמנים יש את אלה שמתמידים יותר, שהגוף שלהם מראש אמיד יותר, שהראש שלהם ממוקד יותר, שמגיעים לכל האימונים, שאף פעם לא חולים, שכמעט לא נפצעים, שממשיכים להתאמן גם בזמנם הפנוי על חיזוק ושיפור אלמנטים נוספים. אלה מגיעים לתוצאות פנומנליות.
ככה לברון, ואולי אפילו יותר מרוב האחרים. ספורטאי על, ממוקד, שמשקיע מעל ומעבר ויש את כל המשאבים מסביבו לאפשר לו להגיע מעבר למקסימום הפוטנציאל שלו. אי אפשר למדוד אותו במדדים של אנשים רגילים (ועוד רבים בליגה, אבל ברמה הפיזית והמנטלית הוא יותר מרוב השאר, מזכיר את קובי וג'ורדן – שלהזכירכם פרש פעמיים לשנת שבתון)